Воспоминания (иврит)
בדחילו ורחימו ותוך התרגשות רבה אני מנסה להעלות בדפים אלה את זכר עיירתי זו, אשר עלה עליה הכורת ואשר רק מועטים מאד מבין תושביה היהודים ניצלו בימי השואה ולאחריה.
בעיירה זו נולדתי ובה חייתי במשך כל שנות היותי בגולה. עברו כבר 50 שנה מאז עזבתי את שאבא ועליתי ארצה, אך גם עתה הנני רואה בעיני-רוחי את הקהילה היהודית הקטנה שהיתה בשאבא, את מוסדותיה ואישיה, כשאור-יקרות מרחף סביבם, ומתהום הנשייה אעלה אותם להנצחת זכרם. כי איתם יחד עשיתי כברת - דרך ארוכה.יחד יצרנו אז דפוסי - חיים, טיפחנו הווי ואורח - חיים לאו- מיים, ערגנו לציון הרחוקה וקרובה כל כך, עמדנו מלוכדים בימי עברה וזעם, חינכנו והתחנכנו למורשת - אבות ולאהבת ישראל.
עתה,בערוב יומי, חש אני צורך נפשי להנציח זכרם של בני הקהילה היהודית בשאבא ואת זכר המעיין אשר ממנו שאבו האחים המומתים והאחים שנשארו בחיים.
העיירה, הנוף, התושבים
יצאו מוניטין לשאבא, אך ספק אם ניסה מישהו לחקור את תולדות העיירה וכל אשר עבר עליה. יש יסוד לסברה, כי שאבא נוסדה ל- פני 200 שנה בערך. כל הסביבה לא הייתה מיושבת ומאוכלסת. הנוף היה פראי, ומסביב - מידבר .את הצעדים הראשונים להפרחת השממה עשתה ממשלת רוסיה הצארית, שהזמינה גרמנים להתיישב בסביבה, חילקה להם אדמות והעניקה הטבות ניכרות כדי שיעשו לפיתוח האיזור שהיה נחשל ומפגר. בכך מסתברת העובדה, שתושבים גרמנים רבים היו מצויים במחוז ובתקופות מסויימות הגיע מספרם עד כדי 750,000 איש בערך.
שלושה איזורים היו בשאבא האיזור הצפוני, בכיוון לעיר אקרמן הסמוכה, נקרא בשם קולוניה. באיזור זה גרו בעיקר מתיישבים צרפתים, גרמנים, שווייצדים ואולי גם בני לאומים אחרים. היו ביניהם אנשים אמידים ובעלי נכסים, ורובם-אנשי עבודה חרוצים ושקדנים. במרוצת השנים הקימו תושבי האיזור הזה משקים חקלאיים גדולים, יקבים לדריכת ענבים, בתים מפוארים, חצרות מרווחות, רפתות, אורוות וכוי .בעלי המשקים בקו- לוניה העסיקו איכרים רוסיים בפיתוח משקיהם והעבידו אותם בתנאי-שכר ירודים למדי, אם כי יום-עבודה רגיל של השכירים התחיל עם עלות השחר ונגמר עם שקיעת השמש.
איזור קולוניה היה מטופח כראוי וקסם לכל עיין. הבתים הנאים עם גגות הרעפים האדומים היו מוקפים גינות-נוי, ששיוו להם מראה נאה, הרחובות היו מרווחים, עצי-נוי שונים היתמרו בצידי הדרכים ונוף כרמים ושדות מרשים נשקף מרחוק. זוכרני, כי בימי ילדותי חלמתי תמיד, כי בארץ ישראל נבנה את מושבותינו לפי דוגמת וכמתכונת קולוניה זאת…
תושבי האיזור הזה ראו את עצמם כ"מיוחסים" והקפידו על כך שלא יחדרו לשם בני לאומים נחותים כביכול… במיוחד דאגו לכך שלא יחדרו ,חלילה, יהודים לאיזור מגורים זה, אך למרות זה חדרו לשם אחינו בני-ישראל בהמוניהם בעונת הקייץ .הואיל ואק- לימה של קולוניה היה נוח ומבריא "אימצו" היהודים לעצמם את האיזור כמקום קייט והבראה לעצמם. בפרוס הקייץ היו תושבי קו- לוניה המיוחסים משכירים ליהודים דווקא חדרים בדירותיהם וכן גם היו מספקים להם מיצרכים מתנובת משקיהם, תוצרת-חלב טרייה, ענבי-מאכל מזנים משובחים שהיו מצויים בשפע בסביבה וכד'. המחירים לא היו שווים לכל נפש, אך הואיל ויצאו מוניטין טובים לאקלימה של קולוניה - היו רבים להוטים לנופש וקייט באיזור זה דווקא ושילמו ביד רחבה.
לעומת קולוניה המפוארת היו תושבי האיזור הדרומי ,בכיוון לים השחור, בעלי משקים קטנים ונחשלים. רובם היו איכרים אוקראינים ואי פה - אי שם היו גם כמה משפחות יהודיות בודדות. האיזור כולו היה, כפי שהיו אומרים אצלנו, "בסימן דלות" .הבתים - דלים ונמו- כים מחמר והגגות מכוסים קש. המשקים לא היו מבוססים ולא היה בהם כדי לפרנס את בעליהם אפילו בדוחק, ולפיכך נזקקו לעבודות - חוץ עונתיות ולכל הכנסה נוספת ממקורות שונים כדי להשיג את צרכי המחיה ההכרחיים ביותר. התהום בין האיזור הצפוני והדרומי היתה איפוא גדולה וניכרת מאד.
בין האיזור הצפוני והדרומי השתרע איזור שלישי שנקרא בשם "פסאדא-שאבא", ובו גרו אוקראינים, גרמנים ואחינו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו… באזור זה היו מרוכזים גם כל מוסדות הרשות המקומית, השירותים הציבוריים, השוק הגדול, בתי מלאכה, חנויות, בתי המיטבחיים וכד'.
לאורך שלושת האיזורים, מצד מזרח, זרמו מי הלימן (פלג של הדניסטר) שמשתפך אל הים השחור, במרחק 10 ק''מ. כמימי השילוח ההולכים לאט היו גם מימי הלימן מי - מנוחות, צלולים ושקטים, משרים רוח טובה ונעימה ומרגוע על כל הסביבה.
לעומת נהר הלימן נראה היה הדניסטר עצמו כנהר עצמאי בעל גוון משלו, קצב וזרם משלו, חזק לאין - שיעור מזה של הלימן, בעיני אני ניראו היחסים בין הדניסטר והלימן כאלה שבין הירדן וים כנרת שלנו... חוף הנהר קסם לנו מאד בימי נעורינו והיינו מבלים לידו שעות רבות - רבות תוך התפעלות מיופי הסביבה והוד - הקדומים המרחף עליה. ראוי לציין, כי הלימן התברך גם בדגים רבים וטובים מכל הסו- גים, שהזינו בר את האוכלוסייה שבסביבה ואף שימשו לצדכי ייצוא והיו עולים על שולחנות תושבי אודיסה בכנודה ובעצמה, שהיתה מרוחקת כחמישים קילומטר בערך משאבא.
בזכות האקלים הצח והטוב, מימי לימן השקט, מרחבי השדות והכ- רמים ותנובתם הדשנה, סוגי הדגים המרובים והנוף מרהיב - העיין התפרסמה שאבא בכל רחבי רוסיה הגדולה. דומה היה, כאילו הטבע עצמו הועיד את המקום הזה כמקום מרפא ומרגוע. משום-כך ניתן באמת למקום שם-לווי נוסף-"קור-אורט" (מקום-מרפא). עונת הקייט במקום נפתחה בפרוס האביב, מיד לאחר חג הפסח, והיא נמשכה חמישה-שישה חדשים, עד עונת הסתיו, בשלהי עונת בציר הענבים. כאמור היו הקייטנים בעיקר, ואולי רק, יהו- דים ורובם באו מאודיסה. היו ביניהם אמידים ובעלי יכולת, אך גם פשוטי - עם מצאו דרך "לעשות חיים" בשאבא ולהחליף כוח בקולוניה. במשך עונת הקייט היו מגיעים לכאן באלפיים איש מהחוץ, שהיו מוצאים כאן מיפלט מהחום המציק בעיר הגדולה והיו חוסים בצל החורשות שבסביבה, באויר צח וצונן. רבים מבים המבריאים סבלו מכל מיני מיחושים ומחלות והיו באים לשאבא לפי עצת הרופאים שלהם. זוכרני,כי בין הקייטנים היו גם אנשי - שם וידועים לתהילה מבין הסופרים, כגון ביאליק, טשרניחובסקי, רבניצקי, צ'רנוביץ (רב צעיר), פרוג, צ'ודנובסקי ואחרים. פרט לרווחה הכלכלית שהביאו איתם האורחים - הקייטנים - העניקו לנו גם אוירה תרבותית, חוויות רבות וזכרונות נעימים.
הקהילה היהודית בשאבא
מתי באו היהודים הראשונים לשאבא? - נבצר ממני לענות על שאלה זו. קרוב לודאי שהיהודים - כמתישבים ראשונים - הסתננו לעיירה כבר עם ראשית ההתישבות בה. הם באו מכל קצווי רוסיה הגדולה, מליטא, פולין, מאוקראינה, קווקז וכוי. דבר הלמד מעניינו ,כי המהגרים הביאו איתם דפוסי - חיים שונים, מנהגים שונים, אורח-חיים שהתגבש במקומות מוצאם, נוסחי־תפילה מיוחדים וכו', אך במשך השנים נתמזגו כל אלה יחד ונתגבש משהו משותף לקהילה היהודית כולה.
בימי נעורי היו בקהילה היהודית בשאבא כששים משפחות. מועטות מביניהן היו בעלות נכסים. רובן נאבקו קשה על קיומן הצנוע. רבים מבין בני הקהילה היהודית עסקו במיסחר, אך היו גם בעלי - מלאכה, עובדי שירותים שונים, עגלונים, קצבים - כדרכם של יהודים מאז ומתמיד בעיירות הגולה. יש לציין במיוחד ,כי סחר-היינות שהיה מפותח בשאבא העסיק גם לא מעט יהודים בדריכת ענבים בגת ובענפי המיסחר השונים בתחום זה.
כבכל העיירות היו גם אצלנו שומרי - דת מובהקים ומחמירים בקלות כבחמורות, שכל חייהם התנהלו לפי התורה והמסורה, אך היו גם במש- פחות חולוניות שניכרו בלבושם, שלא היה הלבוש האופייני לבני המשפחות הדתיות, ובכל סיגנון חייהן. ראוי לציין, כי גם החילוניים לא התנכרו למורשת אבות והיה להם יחס למסורת היהודית ולקדשי ישראל מדור - דור. ניתן לומר,כי אווירה יהודית לאומית היתה בכל בית יהודי בעיירתנו. בערבי שבתות וחגים עטתה הקהילה היהודית שבת וחג. נרות השבת דלקו בכל בית בליל שבת, שולחנות ערו- כים עם מאכלי חג ושבת היו בבחינת חוק ולא יעבור, לבית הכבסת הישן היו נוהרים כמעט כל היהודים בערבי שבת ובחגים. היהודים הפשוטים, העממיים, היהודים מכל ימות השנה ,היו הופכים ליהודים אחרים, יהודים של שבת וחג, בפרוס השבתות והחגים, כך בכל עיירות בסרביה ואוקראינה - וכך גם אצלנו.
בעונת הקייט היה בית הכנסת שלנו צר מלהכיל את כל המתפללים, וביחוד הורגש הדבר בחגים ובימים-נוראים. היה הכרח לשכור אולמות וחדרים מרווחים בבתים פרטיים לשם עריכת תפילה בציבור במקומות שונים.
זכור לי היטב בית הכנסת הישן ברחוב המרכזי באזור ה"פאסאד". היה זה המרכז הרוחני, מעין מיקדש-מעט ,של הקהילה הקטנה, קיר מב- דיל היה חוצה בין המדור המיועד לנשים ("עזרת נשים") ובין רובו של האולם שנועד לגברים, עם פולוש ארוך, לצד הפונה מזרחה, בו עמד ארון-הקודש, שהיה בנוי בתוך הקיר, ובו הופקדו ספרי-התורה וכל תשמישי הקדושה הנוספים למישמרת. מעל ארון הקודש התנוססו, כמקובל בבתי-כנסת אחרים, כרובים פורשי-כנפיים. פרוכת עם אותיות - זהב רקו- מות כיסתה את הארון אשר לידו בלט ה"עמוד" של בעלי התפילה או החזנים. במרכז בית הכנסת ניצב שולחן גדול ומרובע ,ומשני צידיו ליד הבמה עליה הניחו את ספרי התורה לפני הקריאה ,היו עומדים זה לעומת זה שני הגבאים המכובדים, נבחרי הציבור: ר' ברל שטיינברג ור' יואל מאירזון ז״ל, שהיו מכריזים את שמות העולים לתורה, מי לעלייה "שמנה" (מפטיר או שלישי) ומי לעליה רגילה. ליד שולחן הקריאה עמד על מישמרתו ה"בעל קריאה" ר' בנימין קמיקר ז"ל - שהיה גם השו״ב של שאבא.
פרט לצרכי תפילה שימש בית הכנסת גם מקום לעריכת טכסי חופה וקי- דושין, לחגיגות בר - מצווה, לימי אזכרה (יאר-צייטן) שיהודי שאבא הקפידו על עריכתם כדת וכדין. בית הכנסת היה מוסד שליכד את הצי- בור היהודי במקום ,נערכו בו גם אספות והרצאות שונות, מיפגשים חברותיים שונים, וכל יהודי המקום נזקקו לו. עד היום שמורה בזכ- רוני זיקה מיוחדת לבית כנסת זה שלנו, וחושבני כי כל יוצאי שאבא זוכרים מרכז רוחני בזעיר-אנפין זה בחיבה וביקר.
שנים רבות תיכננו עסקני הציבור בשאבא לבנות בית כנסת גדול ומפואר ואף אספו תרומות למטרה זו, אך לא נסתייע הדבר ולכלל ביצוע לא הגיע.
בצל גזירות ופרעות אם תיארתי לעיל את מי ־ המנוחות של נהר הלימן - אל נא יסיק הקורא בדפים אלה, כי חיינו התנהלו על מי ־ מנוחות. ההפך מזה הוא הנכון. מימי ילדות מלווים אותי זכרונות על רדיפות, פוגרומים וכל מיני פורעניות שפקדו את תושבי שאבא. הכוס עברה עליהם כפי שעברה על הרבה קהילות יהודיות גדולות ועתיקות ממנה. לא זכורים לי כמעט ימי שלווה ומרגוע, אך שמורים בזכרוני ימי - אימים, פחד ומגור - הד הפוגרום בקישיניוב, ששימש רקע ליצירתו הגדולה של המשורר הלאומי ח.נ. ביאליק ("בעיר ההריגה") מצלצל באזני תמיד, אם כי הייתי ילד כשהתחולל הפוגרום הזה שנכנס להיסטוריה היהודית העקובה מדם, באותה עיר לא רחוק ממקום מושבי -שאבא.
משטרים עולים ויורדים, חילופי שלטונות וכד' הטביעו חותמם על חיי הקהילה היהודית הקטנה. כל תמורה בשלטון הרעידה קודם כל את לבות היהודים, שלא ידעו מה צפוי להם מהשלטון החדש ואיזה פורעניות יביא איתו. זכורים לי במיוחד רגשי האימה והמתיחות המתמדת שתקפו אותנו בימי הפוגרום של 1905.רואה אני לפני עתה את עליית הגג, אשר בה מצאנו מחבוא אז: אבא ז"ל, אחי משה, אני וכן גם פליט יהודי אחד שנמלט מהפוגרום שערכו הגויים ביהודי העיירה אובידיופול, הסמוכה לאודסה. בעיירה זו נרצחו באחד הימים האפלים 38 יהודים, ואותו פליט שנמלט והצטרף למשפחתנו גולל בסיפורו המחריד את מגילת הפורעניות האיומה - והסיפור שלו כאילו רק תמול-שלשום התרחש הדבר,חי בזכרוני גם כיום הזה, שעה שאני כותב את השורות האלו.
וזוכר אני ליל עלטה סתווי, כשאני ובני משפחתי נמלטנו מרוצחים רוסיים צמאי - דם וליבנו מפרפר מאימה. בעיצומו של לילה הגענו אז לחוף הלימן ובדרך נס ניצלנו ממוות בטוח.
השינאה ליהודים לא פסקה אף פעם. לעתים היתה מקבלת ביטויים דרסטיים ביותר, ולעתים היתה כאילו סמוייה מן העיין, אך תמיד הייתה קיימת. כל מאורע מדיני חיצוני היה מגביר ומעמיק את האנ- טישמיות הגלוייה והסמוייה שמצאה לה מקום וביטוי לא רק בערים הגדולות אלא גם בעיירות וישובים קטנים ביותר, ושאבא בכלל זה.
עוד מצלצלים באזני ההדים לתבוסה הרוסית במלחמת עם יפאן. רבים ניסו אז לתלות את הקולר על תבוסה זו ביהודים… וממילא נמצא כבר מי שפרע את החשבון בפרעות. בשנת 1909, כאשר סטודנט יהודי התנקש בחייו של השר סטוליפין - סערו הרוחות בכל הארץ, אך יותר מכולם הזדעזעו היהודים, כמובן, מתוך ביטחון, כי יטפלו על כל הקהילה היהודית את העוון הזה וינסו לעשות בה שפטים. וכך היה.
משפט בייליס בעקבות עלילת הדם הידועה בשנת 1911 הצית שוב תבערה גדולה. כעלה נידף ברוח רעדו אז יהודי שאבא יחד עם יהו- די כל רוסיה. לא ידענו מה ילד יום. אפשר היה לקרוא מפניו של כל יהודי באותה תקופה את חדשות המישפט הזה. ממש "חיל ורעדה יאחוזון",כפי שנאמר באחד הפסוקים, והכל ציפו לגל פוגרומים אכזריים נוסף.
לאחר מכן, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה העקובה מדם ב-1914,שגרמה הרס וזרעה מוות בכל אירופה, שוב היו היהודים הקרבן הראשון כי יותר משבכל הלאומים פגעה בה יד המלחמה הארוכה והרצחנית. עוד מהדהדים באזני קטעי שיחות וויכוחים שנערכו בכל בית יהודי בימים ההם. דומה, כי אז בשלה מתחת לסף ההכרה התודעה הציונית בלב יהודי הקהילה שלנו. אז נתגבשה ההכרה, שאין לנו מיפלט בגולה ואנו נדונים בה להשמדה וכלייה ללא רחם. אכן, רק מעטים הסיקו אז את המסקנות מחוייבות המציאות הטראגית הזאת, כי מפעם לפעם ניסו היהודים להוליך את עצמם שולל ולהשליך את יהבם על משיחי - שקר שונים ולהיתפס לאשליות שונות, שנתבדו חיש-מהר. אחת מאלו היתה אז מהפכת קרנסקי בפברואר 1917.בתקופת שלטונו הקצרה (מפברואר עד אוקטובר 1917) של קרנסקי ראו אז רבים אות לטובה, מעין סימן לתמורה. משב-רוח חדש עבר אז בקהילות ישראל שנשמו לרווחה ורבים נתפתו להאמין, כי הנה תור המנוחה והשלווה הגיע… עד שפרצה המהפכה החדשה (האוקטוברית) והביאה איתה תוהו ובוהו, אנדרלמוסיות, התמוטטות כל יסודות הקיום, הרג רב וכו". ושוב היה היהודי השעיר לעזאזאל, ושוב ראה בו המישטר החדש, משטר השויון והצדק כביכול, את האוייב מספר א', אשר מצווה ללחום בו עד חרמה.
כשפורסמה בנובמבר 1917 הצהרת בלפור עם בשורת הבית הלאומי ליהודים נתעוררו שוב תקוות ואמונות. התנועה הציונית ,שפעולתה היתה משותקת לחלוטין בתקופת המלחמה העולמית, נתעוררה לחיים חדשים וגל של התעוררות ציונית עבר את הגולה היהודית. גל זה עבר גם על יהדות רומניה ובסרביה: ועידות מחוזיות ואיזוריות ובעקבותיהן וי- כוחים סוערים על מטרות הציונות, תסיסה התחילה בערי הגולה היהודית, סניפים הופעלו מחדש, הוקמו מוסדות ואירגונים ציוניים, נפתחו אפקים חדשים-חבלי גאולה הגיעו.
אך ראוי לציין, כי ממש באותה תקופה נתעורר גם הצד שכנגד. אלה שהאמינו במהפכה עולמית אשר תביא את הגאולה גם לישראל ללא כל צורך בבית לאומי יהודי - אף הם הגבירו את פעולתם ותעמולתם ברחוב היהודי הסוער והתוסס באותם ימים. אנחנו, צעירי ישראל באותם ימים, נאלצנו לעמוד במערכות קשות וויכוחים חמורים עם הסוטים,שראו בכל פעילות ציונית "קונטר-רבולוציה" והאשימו אותנו בהסחת דעתו של הציבור היהודי מן העיקר- המהפכה הגדולה…
כשאני נזכר עתה בויכוחים האלה שניטשו גם בעיירה הקטנה שלנו - אני מחייך לעצמי. כמה תמימות היה בהם?! וכמה התלהבות?! וכמה אש- ליות?! כמה עוז-רוח? וכמה מורד־רוח?! אכן,היו ימים…
ההסתדרות הציונית בשאבאכאמור לא פסחו כל הרוחות הסוערות והמתסיסות על עיירתנו הקטנה. יד הציונים היתה על העליונה אצלנו. אנחנו, הצעירים, וכן גם הדור המבוגר יותר ,הושפענו בעיקר מהרעיונות הלאומיים. נפתחו לבבות להסברה הציונית שנפלה על קרקע דשנה ונרתמנו לעשייה ציונית ול- עשיית נפשות לרעיון הציוני. זכורה לי במיוחד הפעילות להפצת מ- ניות של הקולוניאל - בנק הציוני. ביראת-כבוד מרובה הסתכלנו במניות אלו, שראינו בהן את הביטוי הממשי לציונות, אות-כבוד לכל רוכשיהן.
כיושב - ראש סניף ההסתדרות הציונית בשאבא בחרנו את ר' יואל מאירזון, שהיה כבר אז בעל עבר ציוני וזכה ליחס של כבוד והערכה בציבור שלנו. הבא אחריו בתפקיד זה היה קישיניובסקי, וברבות הימים זכה לכהונה זו, שנחשבה ככהונה רמה ,אייזיק קמינקר.
כשאני סוקר עתה את הימים ההם, אני מגיע לכלל מסקנה, כי העסקנים הציוניים בימים ההם עשו רבות להגברת הזיקה הלאומית והתודעה הציונית בקרב היהודים בשאבא. הם עשו לילות כימים, עבדו שלא על מנת לקבל פרס, האמינו אמונת - אומן בדבריהם וברעיונותיהם, הפעולה הציו- נית לא היתה בידיהם "קרדום לחפור בו", הם נדלקו והדליקו אחרים למען הרעיון הציוני. הרצאות רבות נערכו באותם הימים להסברת מצב היהודים בגולה לאחר המלחמה העולמית, להוכחת האמת שבפיתרון הציוני לשאלת היהודים והרמייה שבפתרונות האחרים, המדומים, של השמאל והש- מאלנים וכל הדוגלים במהפכה האוקטדברית הגדולה. היו מגיעים אלינו מרצים ומסבירים מהערים הסמוכות, בעיקר מאקרמן, אך גם אנחנו עצמנו, בני שאבא, לא טמנו יד בצלחת, התווכחנו, שיכנענו, הסברנו - לעצמנו ול- זולתנו - והכל בהתלהבות רבה ובנאמנות. השתתפות הציבור בכל האספות היתה רבה וערה. זה היה "תור הזהב" של הציונות בשאבא עיירתנו. סניף ההסתדרות הציונית בשאבא עמד יפה במיבחן. הוא הידק את הקשרים עם המוסדות הציוניים שבעיר אקרמן הסמוכה ותיאם גם את פעולותיו עם המוסדות המרכזיים שבאודיסה, ששיגרו אלינו לעתים תכופות מרצים על נושאים אקטואליים בימים ההם וכן גם ספרות ציונית במידה שהיתה קיימת אז. ועד הסניף תוך כדי שיתוף פעולה עם תנועת הצעירים, דור ההמשך, יזם ואירגן שעורי ־ ערב ללימוד עברית וכן גם אירגנו חוג חובבי - הבמה ופתחו גן-ילדים, שעליהם ארחיב את הדיבור בפרקים הבאים, שהכניסו רוח-חיים לעיירה והעלו את קרן הציונות בה.
ראוייה לציון מיוחד הפעולה למען הקרנות הציוניות השונות, אשר בה הצטיינו במיוחד בני המישמרת הצעירה, שהלכו מבית לבית ולא הסתפקו רק בהתרמה, אלא תוך כדי התרמה הסבירואת העניינים העומדים על הפרק בתנועה הציונית, וכך העמיק הזרע הציוני והבשיל פרי-הילולים.
המשטרה הצעירהבעידן הזרמים המהפכניים שהטיפו לתיקון עולם והעלו סיסמאות מהפכניות רבות טקסמו לנוער וגררו המוני צעירים יהודיים לדגל המהפכה, היו אלה צעירי שאבא שעמדו בפרץ, לא נגרפו עם הזרם הכללי ולא ויתרו על הערכים הלאומיים והתודעה הציונית תמורת נזיד - ע- דשים של המהפכה הגדולה. עד היום איני יודע מהיכן היו לנו הכוחות לעמוד מול הזרם הכללי שהיה אז הזרם השליט בחוגי הצעירים. עובדה היא, כי מרבית בני הנוער בעיירה ידעו לבור מוץ מתבן והצטרפו דווקא למישמרת הצעירה, הציונית, הלאומית. אפשר להגיד,כי רק בוד- דים נתפתו לסיסמאות הקומוניסטיות והלכו שבי אחריהן. לא העמקנו חקור, לא היה שגור בפינו הדיבור המהפכני הריק, לא עמדו לרשותנו כל הברושורות שהיו שגורות בפי בני הנעורים בערים הגדולות, אך היה לנו אינסטינקט, איזו תחושה תת-הכרתית, שהובילה אותנו בדרך הישר. היאוש מהגולה ,ההתבדות של כל האשליות והפתרונות הלא-ציו- ניים עשו את שלהם וההכרה הלאומית גברה והלכה בשורותינו.
החיים והפעילות במשמרת הצעירה היו מלאי עניין ותוכן. חוויות רבות ומרשימות נשארו לנו מהימים ההם. כבר אז תבענו מהחברים הגשמה ולא מילמול פראזות שאינן מחייבות למאומה. כבר אז תבענו מעצמנו יותר מכפי שתבענו מזולתנו. בכך היה כוחנו. כנראה שזה היה הנשק הסודי שלנו. היהודים בעיירה ידעו, כי אנו נכונים למעשה וגם לקרבן אם יהא צורך בו. בכך ניתן גם להסביר את העובדה שכבר בשנת 1920 ,עם ראשית העליה השלישית, נמצא הגרעין הראשון שפילס לו דרך ארצה. לגרעין זה נמצאו ממשיכים ברבות הימים. יוצאי שאבא המרובים שנמצאים איתנו בישראל - הם ההוכחה המובהקת לטיב פעילותנו ולצידקת דרכנו אז.
ידה של המישמרת הצעירה בשאבא היתה בכל הפעולות הציוניות והח- ברתיות שיזמו וביצעו בעיירה. חבריה היו תמיד בראש העושים. זוכר אני באיזו מסירות והתלהבות טיפלנו אז בייסוד ספרייה וחדר - קריאה מתוך מגמה להחדיר ערכי תרבות ולהקים מרכז לבני - הנעורים ולהסתדרות הציונית בכלל. היינו חוזרים על הפתחים, פוקדים כל בית בעיירה כדי לרכוש ספרים או תרומות למען הספרייה. ראינו בכל המיבצע הזה שליחות לאומית, וראוי לציין, כי תושבי העיירה היהודיים נענו לנו בעיין יפה, אחד המרבה ואחד הממעיט.
ייזכר לטובה יחיאל שטיינברג, בנו של ר' ברל שטיינברג, אשר תרם את כל ספריו בשפה הרוסית לספריה שיזמנו. בכך הרים את המוראל שלנו ושימש דוגמא נאה לאחרים. בכסף שאספנו רכשנו הרבה ספרים בעברית, יידיש ורוסית, ובעיקר השתדלנו להשיג ספרים שיש בהם כדי לסייע לחישול ההכרה הציונית ולהעמקת התודעה הלאו- מית בקרב הצעירים. גם לחדר הקריאה דאגנו והכנסנו לתוכו הרבה עתונים בשלוש השפות שהיינו מצויים אצלן. זכור לי כיצד נפתח "בית עקד ספרים" (כפי שקראנו לו) בטכס חגיגי וזכורה לי גם הרגשת הסיפוק שליוותה את כולנו עם השלמת המיבצע הזה. חילקנו בינינו את כל התפקידים, קבענו שעות להחלפת ספרים ותורנות בחדר הקריאה ובספרייה. התורן חייב היה לדאוג לנקיון ,להדליק את המנורות (עששיות - בלשוננו אז) ולעמוד על מישמרתו במשך כל השעות שהספריה וחדר הקריאה היו פתוחים לקהל. זוכרני, כי היינו מאוכזבים קצת למראה מספר הבאים לחדר הקריאה ורוחנו נפלה קצת, אך לעומת זה גבר והלך מספר המזדקקים לספרייה. תענוג היה לראות את העומדים בתור לקבלת ספרים. הרגשנו,כי על ידי מפעל זה החדרנו דעת והשכלה לעיירתנו הקטנה - והיתה זו הרגשה נעימה ומעודדת.
יצויין כאן, כי בקשיים לא מעטים השגנו את חדר הקריאה וחדר הספריה שנמסרו לנו על ידי ר' בנימין קמינקר ואחר כך הועברו לבית פרנה.
אלה היו,כמובן, רק חלק מפעולותינו הרבות ויזמותינו השונות. קשה עתה להעלות את כל אשר עשינו אז, אך דבר אחד ראוי לציון רוח התנדבות גדולה שררה אז בשורותינו ,רוח טובה וגדולה.
חובבי הבמה - חוג דרמאמיבין המיבצעים התרבותיים השונים ראוי לציין במיוחד את קיומו ופעילותו במשך שנים רבות של החוג הדרמאטי בשאבא. חוג זה הכניס רוח - חיים לעיירה, תושבי המקום היהודיים היו גאים עליו ומתפארים בו וסביבו היתה פעילות רבה. החזרות של החוג, ההתכנסויות התכופות, הכנת הבמה והתפאורת, בחירת האנשים לתפקידים - כל אלה נעשו "בעסק גדול" והיו מלווים תכונה רבה. היה זה מיבצע של הצעירים, אבל גם המבוגרים ראו אותו בעיין יפה וגילו עניין רב בפעילותו של החוג.
החוג היה בבחינת אבן שואבת ובמשך הזמן הצטרפו אליו יותר ויותר צעירים. יהודים מכל הגילים היו נוהרים לכל הצגה שנערכה באולם שלמה מאירזון, ולאחר ההצגה היו מרבים לשוחח ולבקר: מי הצליח בתפקידו ומי נכשל, מי מגלה כישרון רב ומי עתיד להיות "כוכב" בשמי האמנות... צריך היה להסתכל בפניהם של הצופים בהצגות כדי לראות את האור הזרוע עליהן. הכל שאבו נחת ממעשה-ידינו.
בעיר גדולה עתירת אפשרויות ואמצעים לפעולה אין זה מן החידוש הרב לקיים חוג כזה במשך שנים רבות, אך אל נא נשכח את גודלה של עיירתנו, את הישוב היהודי הקטן שהיה בה וה- אפשרויות המוגבלות מאד שעמדו אז לרשותנו. בתנאי הימים ההם היה בקיומו של חוג כזה משום אתגר רציני - ועמדנו בו בכבוד. אכן, לא סיפקנו "כוכבים" רבים לבמה העברית וגם אלה שהצטיינו במישחק וניבאו להם גדולות - לא קיימו את כל התקוות שתלינו בהם אז, אך ספק אם באיזו שהיא עיירה בעלת אוכלוסיה של כמה מאות איש (מדובר על הישוב היהודי כמובן) הצליחו לקיים חוג מעין זה במשך שנים רבות. בצילום החוג הדרמטי
קסם השיר העבריבהעלותי את כל הרומאנטיקה של הימים ההם ובהתרפקי על כל אותם דברים שקסמו לנו אז - איני יכול שלא להציב ציון מיוחד לשירי - ציון שהיו שגורים בפינו ונישאים על שפתו- תינו בכל הזדמנות בימי - חולין ובימי - חג. השירים האלה נתנו ביטוי עז לרגשותינו הלאומיים, היינו שופכים את נפשנו בשירי - ציון, היינו נישאים איתם לעולמות אחרים, טמירים ונעלמים. בחדרי - חדרים בחשאי ובקול דממה דקה, אך גם במסי- בות ובהתכנסויות שונות, בטיולים, בכל מקום שהזדמנו שם בני הנעורים - היינו נותנים קולנו בשיר,והשיר היה מלכד, מעודד, מוסיף יותר משמינית של חן לכל אורח - החיים שלנו. שירים שונים היו שגורים בפינו (פרוג, ביאליק ואחרים), אך לא רק המלים והלחן של השיר קבעו אז, אלא הכוונות שאנו עצמנו הערינו לתוכם. ביחוד נאחזנו באותם שירים שיש בהם ביטוי לכיסופים לציון ושמצאנו בהם מבע לרגשותינו. היו בינינו צעירים שנוחנו בקול ערב והם שימשו כסוליסטים, אך גם אלה שלא התברכו בכישרון לזימרה ידעו להשתפך ולטוס על כנפי השיר למרומים ולמרחקים…
צילום גן ילדים בעיירתנוהתמונה למעלה מדברת בעד עצמה. רק 9 ילדים מצולמים, ולכאורה - מה רבותא בכך? אך בהווי של שאבא היהודית היה גן ילדים זה נקודת - מוקד והתעניינות כללית. פתיחת הגן היתה אז מאורע בעל חשיבות יתירה ולהסתדרות הציונית במקום הוסיף הגן יתר חשיבות ויקר.
הגן נפתח בבית שלמה מאירזון והגננת הראשונה היתה רות קמינקר. לב מי לא התרונן לשמע שירי - ציון בפי הפעוטות הללו. לב מי עבר על גדותיו למראה הריקודים של הילדים הרכים שהתחנכו כבר משנתם השלישית או הרביעית לציון, לשפה עברית ולמולדת? תקוות רבות תלינו במוסד הזה. כל שאבא היהודית הייתה גאה עליו שכן ראינו בו מוסד מחנך ליהדות, ללאומיות. אבן פינה ואבן חן גם יחד עבור הדור הצעיר בעיירה. הפעוטות האלו שעל התמונה הם כבר עתה בני 60 ויותר - אלה שחיים מהם אך את הגן הזה שלהם לא ישכחו.
בצילום א. סיטנר עם בני משפחתו אהרון סיטנר ז''ל דמויות רבות ראויות לדברי הערכה מיוחדים בחוברת זו, אך קצרה הי- ריעה ואסתפק רק בהצבת ציון לכמה חברים שהטביעו חותמם על חיינו. אהרון סיטנר ז״ל (האח של דוד ופנינה סיטנר (ברכיהו) תבל''א, הוא בלי ספק אחד מאלה. דוד ופ- נינה נימנו אף הם על צוות הפ- עילים והנאמנים של המישמרת הצעירה והם גם שהשתתפו בכל ההצגות של החוג הדרמאטי שכתבנו עליו לעיל. (דוד היה הלחשן הקבוע - סופליור בלע''ז - בכל ההצגות) ברם, אהרון ז''ל היה הרוח החיה של החוג הזה. זה היה מפעל - חייו והוא שיקע בו הרבה מרץ ושירת אותו בנאמנות ללא סייג. נדמה לי, כי אף פעם לא נבחר להיות ראש החוג הזה ואף אחד לא הסמיך אותו להיות במאי (רז'יסור בלשוננו אז), אך סגולו- תיו וכשורונו, הידע שלו והסמכות שלו - הם אשר היקנו לו את מעמדו המיוחד וסמכותו הבלתי מעורערת. הוא היה מחלק את התפקידים לכל הצגה והכל היו מקבלים את פסק - דינו. מבורך היה בחום - הומור והיה מבדח את החברים בדיבורו העליז. חיובו המלבב היה משרה רוח טובה בחוג והוא היה תמיד נוח לבריות. נדמה לי,כי הוא העדיף את עיסוקיו הציבוריים על בעיותיו וענייניו הפרטיים והקדיש את רוב זמנו לפעילותו בחוג ולתפקידים ציבוריים א- חרים. הוא זכה לאמון מצד כל החברים שהוקירוהו וכינוהו בלשון - חיבה אהרה'לה. כל ידידיו זוכרים אותו בהוקרה ובהערצה.
צילום שלמה לרנר ז״ל עם המחבר שלמה ז"ל עם רעייתו צילה שתב''לא, הגיע לשאבא עם הוריו בראשית המל- חמה הראשונה. פליטי-מלחמה היו. הוא נקלט מהר בחוגי הצעירים שלנו ונהיה שותף פעיל לכל המשימות שלנו אז ואף קנה לו הרבה ידידים.
שלמה היה בעל השכלה רחבה והיה מושרת בתרבות העברית והרוסית. הירבה לקרוא בימי נעוריו ועסק בהוראת הלשון העברית והרוסית. מנעוריו נתגלה כעסקן ציבורי נאמן שלא ידע לאות בפעולתו למען התחייה הלאומית והרעיון הציוני. הוא נוחן בסגולות נפש עדינות. אציל - רוח היה ועם זאת עניו, נחבא אל הכלים למרות כשרונותיו המרובים. במיוחד הערכנו את תום-לבו ויושרו האישי. רבים שאפו להיות במחיצתו, להאזין לשיחו וליהנות מנועם דבריו והליכותיו. כולנו היינו גאים עליו, כי הוא היה לנו סמל לטוהר - לב ונפש.
שלמה ז"ל עלה בלוויית רעיתו צילה ואחותו פנינה ברכיהו בשנת 1922 לארץ ישראל. הוא חלם תמיד על ארץ ישראל וערג אליה ממרחקים. יהי זכרו ברוך בתוכנו.
יצחק (איציקל) וולר ז''ל אף הוא מן הדמויות המיוחדות הראויות לדברי הערכה. כשהתארגן חוג חובבי הבמה הצטרף אליו גם איציקל למרות שהיה מבוגר יותר מחברי החוג האחרים. נמוך קומה היה, רחב-כתפיים ובעל מיבנה גוף חסון. הוא היה הפרולטרי היחידי בחבורה שלנו. סנדלר היה ובנו של סנדלר ר' מרדכי שהיה מקובל על הבריות. משפחתו הגיעה לשאבא מארץ ליטא כדי למצוא כאן קיום מינימאלי. שעות רבות היה איציקל מרותק לעבודתו בסנדלרות ויום עבודתו התמשך עד 12 שעות לעתים תכופות. עובדה זו לא מנעה בעדו מל- מלא את כל תפקידיו וחובותיו בחוג חובבי הבמה. הוא השתתף ברצי- פות בכל ההצגות במשך כל שנות קיומו של החוג, והכל ידעו, כי תפקיד שנמסר לידי איציקל יבוצע בהצלחה.
הוא היה הולך לפעולות החוג כלעבודת - קןדש ממש. היה פושט את סינור הסנדלרים שלו, נכנס כאילו להווייה שנייה, הווייה של חג ומשתף פעולה עם החברים הצעירים ממנו בחוג הדרמאטי.
למרות דאגות הפרנסה ועול הקיוםה החמרי היה תמיד שמח בחלקו. על כגון אלה כתב ביאליק: "יהי חלקי עימכם, ענווי עולם, אילמי נפש, צנועי הגות ועלילה". איש העם היה, מחונן בסגולות נפש יפות וכולו שפע חדוות חיים. כשצחק איציקל היה ממלא בצחוקו הטוב את כל החדר בו היינו מתאספים, והוא היה מדביק בצחוקו את כל יתר החברים.
במסירותו לעבודת החוג שימש דוגמא לכולנו. הוא לא החסיר אף חזרה. הכל היו מכבדים אותו וששים להיות בחברתו. כשאני נזכר בו - מהדהד באזני הצחוק המיוחד שלו, שהיה מעין סימן היכר שלו. איציקל קראנו לו - רק איציקל - ובעצם השם חזה הבענו את רחשי ההוקרה והחיבה לפרולטרי שלנו…
משפחת קמינקר בשאבא. במרכז יושבים: ר' בניימין ובת-שבע קמינקר אבי - מורי ר' בנימין (בן זאב) קמינקר בשנת 1897 העתיקו הורי את מקןם מגוריהם מאוקראינה לבסרביה והשתקעו בשאבא. לאחר שהשו''ב של שאבא היגר לארצות הברית קנה אבי אצלו את ה"חזקה" לשחיטה תמורת 500 רובל. כפי שהיה מקובל אז בעיירות ישראל.
במשך ארבעים ושלוש שנים שימש אבא בתפקידו ושירת בנאמנות את הקהילה היהודית בשאבא בכל הנוגע לענייני דת. הוא היה מעין סמכות-רוחנית-דתית בעיירה. שוחט ובודק ,מוהל, "בעל קורא", עובר לפני העמוד (בעל תפילה) והיתה לו גם סמיכות לתואר רב ופוסק בשו״ת (שאלות ותשובות) הלכה למעשה. היתה לו לאבי ז''ל גם סמכות מטעם הרשות לערוך מקסים של חופה וקידושין.
אבי ז''ל נוחן בקול ערב ולכל בני העיירה זכורים ניגוניו ולחניו הערבים בימי שבת וחג. הוא הקפיד מאד גם על ההיגוי הנכון של המלים בתפילות, לפי כל כללי הדיקדוק. ראוי לציין, כי כל האירו- עים והטקסים שנערכו בשאבא-לציון ימי מועד או ימי-אבל-נערכו בהשראתו של אבי ז״ל.
ביתנו היה תמיד פתוח לרווחה ורבים מבין הקייטנים שהיו באים לשאבא ,אורחים מכובדים וידועי - שם, היו מבקרים בו ונימנו על ידידיו של אבא. זכורים לי במיוחד אחדים מהם: ר' פריל מאודמה, הסופר ח.נ. ביאליק, טשרנוביץ (רב צעיר) יפה־התואר, מיאסקובסקי, ר' יצחק מאיר גוטטר מוארשה ואחרים. עם זאת קיים אבי גם את הצו "ויהיו עניים בני ביתך" ורבים מפשוטי העם ומדלת העם ידעו כי בביתו של ר' בנימין ימצאו תמיד דלת פתוחה לרווחה. לא אגזים אם אומר, כי כל עובר-אורח שנזדמן לשאבא ראה חובה לעצמו לבקר בבית אבא, שידע לקבל את כולם בסבר פנים יפות. ואין צורך לומר, כי תמיד היה אורח-לשבת סמוך לשולחננו, שכן הקפיד על כך אבא מאד מאד.
בר אוריין היה אבא, הוגה בתורה יומם ולילה, בר - הכא ובר - סמכא בתורה ובתלמוד, ירא־שמיים ,ירא - חטא ובעל אמונה דתית עמוקה. כמעט כל התנ״ך היה שגור בפיו וידע בע''פ מסיכתות שלמות עם רש''י ו"תוספות". דבר הלמד מעניינו, שידע בע''פ את כל התפילות ואף היה בבחינת "כתבא רבא" והצטיין בסגנון עברי נמלץ ויפה.
בכוח מוסריותו ומידותיו הטובות רכש לעצמו מעמד מיוחד בשאבא וכל בני העדה היהודית חלקו לו כבוד. גם לא יהודים בשאבא ידעו להעריך את אבי וכינוהו "אדון חכם". היה מעורב עם הבריות ומעו- רה בכל עניני הציבור.
בשנת 1941, בתקופת השואה, נאלץ אבי לנטוש את שאבא ולעבור לאקרמן. היה יושב תמיד ב"קלויז" ולומד ומלמד תורה ווגמרא. ביום-זוועות אחד התפרץ ל"קלויז" רוצח נאצי והרג את כל היהודים שהיו בו, ובתוכם גם אבי ז״ל, ד' יקום דמו. כך הסתיימה פרשת חייו,עתירי המעש,של אבי,זכרונו לברכה.
חברי מועצת ההסתדרות הציונית בשאבא-צילום משנת 1922 לרגל עליתם ארצה של שלמה וצילה לרנר ופנינה סיטנר(ברכיהו). עומדים (מימין לשמאל): דוד מאירזון, פטיה ניפומנישצו , אלקה שטרנברג, מניה שטיינברג, יחנה פטיינברג, סזה מאירזון. יושבים (מימין לשמאל): דוד סיטנר, פנינה סיטנר (ברכיהו), יואל מאיר זון , שלמה לרנר, ברל קישניובסקי, צילה לרנר, נחמה וידיס, ס.לרנר(קמי נקר,יצחק מאירזון.
בחודש אלול תר''פ 1920 נפרדתי מההורים, הקרובים והידידים בשאבא בדרכי לארץ ישראל יחד עם חברי נוח. 50 שנה תמימות עברו מני אז. לא פעם אני שואל את עצמי: מה בעצם קושר אותי כל כך לעיירה זו, אשר בה עשיתי פחות ממחצית חיי בארץ ישראל? התשובה שאני משיב לעצמי היא: כנראה העיירה זו דווקא השרישה בי כל אותן תכונות וכל אותם ערכים, שמהם אני ניזון ומזין גם עתה. ככל שאני מתרחק מהימים ההם - נראים הם לי יפים יותר ושלמים יותר, ואני מרגיש צורך נפשי לספר עליהם, להע- לות חוויות ותחושות מני אז, המלוות אותי גם עתה.
תחנות רבות עברתי גם בארץ ישראל במשך יובל השנים שאני עושה בה, אך פרידתי מתחנת שאבא עומדת חייה מול עיני עתה: בלילי האחרון בשאבא נערכה בביתנו נשפייה לכבוד עלייתי. היתה אוירה חגיגית ומרוממת ובילינו כל אותו לילה בשיר ובזמר, בהעלאת זכרונות ובמילתא דבדיחותא. אני הייתי נפעם ונרעש ולא עצמתי עיין עד שהגיעו שתי העגלות, שנועדו להסיע אותי עם כל המלווים לתחנת הרכבת של אקרמן הסמוכה. כל המלווים הרבים ישבו צפופים ודחוקים בעגלות ורק אבא ז''ל מאן לשבת בעגלה אחת עם נשים ובחורות ובחר להלך ולרוץ אחרי העגלות. עודני רואה את הקפוטה שלו המתבדרת ברוח לצדדין, את זקנו המהודר אשר זרקה בו שיבה ואת החיוורון אשר בפניו. תוך כדי הליכה וריצה אחרי העגלות לחשו שפתיו תפילה לשלומי תפילת הדרך ועיניו זלגו דמעות. הצמדתי מבטי באבא וראיתיו אז במלוא יגונו. אמא, עליה השלום, נפלה על צווארי, חיבקתני ונשקתני ופרצה בבכי - תמרורים, באין לה הכוח לבטא את אשר ירחש ליבה בשעת פרידה.
אז לא יכולתי גם אני לבטא את אשר ירחש לבי להורי היקרים, לח- ברי ולידידי, לעיירה זו בה גדלתי והתבגרתי. יתכן, כי משום כך הצי- קתני רוחי עתה, לאחר חמישים שנה, והעליתי על הכתב שמץ מה מכל שאני רציתי לומר ולבטא אז. שאבא, עיירת מולדתי, בית אבי, חברים וידידים משכבד הימים עד יומי האחרון אזכרכם באהבה וביקר.