זכרונות

נולדתי בעיר ריגה שהיתה בירת לטביה השוכנת על שפת הים הבלטי ומפרץ ריגה. הייתי הבכור והיו לי עוד שלושה אחים.

בעיר היה תאטרון יהודי, בתי ספר עבריים, ביה''ס באידיש, הכשרות לחלוצים שהתכוננו לעלות לא''י, מפלגות שונות: בית''ר, השומר, מזרחי, צופים, ספורטאים: מכבי, קק''ל, בתי כנסת גדולים, סוחרים, חנויות, בתי חרושת יהודיים וכו'. קבלנו עתונים מהארץ, באחור קצת אבל שמחנו כאשר הגיעו.

אבי, היה מורה ואחד ממיסדי ביה''ס "המורה" בריגה שם התחלתי את למודי בעברית. מכיתה וי הצטרפתי לתנוע. לטביה נחשבה כמדינה דמוקרטית והיה בה נציג היהודים שדאג לכל הבעיות היהודיות. היו גם הרבה גרמנים ועמים אחרים עם מפלגותיהם. הלכו מכות בין המפלגות היהודיות ביניהם לעצמם וביניהם למפלגות הנציות וכו'. ב-1937 יצאו כמעט כל הגרמנים מלטביה לגרמניה. אחד מהם אמר לי: "אנחנו עוד נחזור".

התרבות היהודית התחילה לשגשג ולהתפתח וכן גם בעברית. כל החגים ומנהגיהם באו לביטוי מלא.

הרוצח הגרמני התחיל להתרחב ללטוש את שיניו. לא כולם האמינו לאכזריותו והמשיכו לחלום על דברים יפים. היו עשירים שנסעו לארה''ב. הם הצילו את עצמם ואת רכושם, היו שהיה להם כה הרבה רכוש שקשה היה להם לעזוב לדוגמא: משפחת שליט: היו להם בתי חרושת, אניות, בתים גדולים וכו' במספר ערים.

לעיתים שמעתי בין הורי דבורים בקשר לארץ ישראל, אבל שום דבר לא נעשה. מבחינה כלכלית מצבנו היה בינוני-חלש. בקיץ אבא לא עבד. ביה''ס היה סגור. הינו יוצאים בקיץ לכפר או לשפת הים. אהבתי את הטבע, לטייל, לדוג, לרכב על סוס, לשוט בסירה וכו'. אני למדתי לנגן על פסנתר וכינור. אחי יצחק למד פסנתר וצ'לו. אחי בנימין פסנתר וכינור. חלומו הגדול של אבא היה "רביעת אחים". אבא אמר: לא משנה באיזה מקצוע תבחרו - מוסיקה צריכים לדעת. סיימתי בית ספר יסודי ונתקבלתי לגמנסיה עברית, בערך כשני ק''מ מהבית.

בקיץ 1940 גרנו על שפת הים. ביום בהיר אחד נסעתי לעיר לרופא שניים. ברכבת הרגשתי התרגשות יתר בין הנוסעים, מתלחשים ומתרגשים. הבחנתי ברעש מטוסים, ידעתי שאניות סוביטיות מסיירות לאורך חופי הים הבלטי, ביום זה פלשו הרוסים למדינות הבלטיות.

2

הצבא הלטי היה אפס מול הצבא הסוביטי. כאשר הרכבת עברה על הגשר ראיתי טנקים זרים, בכניסה לעיר על-יד הגשר. מהרתי לרופא. אחרי הטיפול יצאתי לרחוב. רעש, מהומה, ריצה. שירת טנקים עברה ברחוב. היהודים סגרו את עסקיהם, רצו לקראת הטנקים עם פרחים בידיהם, קריאות שמחה ושירה. המטוסים חגו נמוך מעל לבתים, זרקו כרוזים. עמדתי נדהם ובקושי הצלחתי לחזור לתחנת הרכבת. ימים ספורים לאחר מכן, נעשו מאסרים, ורבים נשלחו לגלות בלי משפט והסבר. חזרנו לעיר. שנת הלימודים החלה, רוסית לא ידעתי, למרות שאבא למד באקדמיה למוסיקה בפטרוגרד - היום לנינגרד, אמא בוגרת גימנסיה רוסית , ואותנו לא למדו רוסית, זו היתה שפת הסודות של הורינו.

כאשר באתי ב-1 בספטמבר 1940 לגמנסיה "עברית" הרגשתי כאילו חסר משהו. אספו את כל התלמידים לאולם בית הספר. על הבמה הגיעו שלושה "פוליטרוקים" (נציגי המפלגה הקומוניסטית פוליטי), הם ציוו להשמיד את כל הספרים העבריים. שמענו הרבה השמצות על א''י, אסרו על הדיבור בעברית והעבירו אותנו לבתי ספר אחרים. יכולנו לבחור: באידיש, רוסית, בי''ס למלאכה וכוי. אני עברתי לגמנסיה באידיש. כמעט ולא נתנו לנו להתכונן ודרשו את הידע ברוסית. סבלתי הרבה למרות שהורי עזרו לי. התנוע של הנוער הציוני נפסק וירד למחתרת. למרות הכל הצלחנו במוסיקה. אחי יצחק ובנימין ואני נתקבלנו בקונסרבטוריום הגדול בריגה. התחיל להתגשם אחד החלומות של אבא: "רביעת האחים": אחי בנימין כינור -I, אחי ארי כינור-II, אחי יצחק - צילו ואני - אלט.

האוירה בביה''ס היתה אפורה. את חגינו חגגנו בשקט, נזהרנו מפתחון פה. לקראת סוף שנת הלמודים אמרו לנו שכנראה ביה''ס באידיש לא יוכל להתקיים.

התיאטרון היהודי הפך למוסד פוליטי. השמועות מחו''ל הדאיגו אותנו. דודתי - אחותו של אבא - חנה טייץ היתה שחקנית בתאטרון היהודי בריגה, קובנה וורשה, פריס. בזמן שהפשיסטים פלשו לפריס דודתי היתה שם. איך היא הצליחה להמלט איני יודע עד היום. השמחה היתה רבה לכשהיגיע. הקהל ביקש שתופיע בקונצרטים: שירים יהודיים עממיים. היא קבלה רשות והופיע מספר פעמים בריגה ובערים אחרות באזור הבלטי: טלין, טרטו, וילנה וכו'.

בקיץ 1941 לא יצאנו לשפת הים או לכפר. ב-21 בחודש יוני פרצה המלחמה בין הפשיסטים לרוסים. בבקר לא ידענו דבר. ישבנו "רביעת האחים טייץ" ונגנו ביחד. פתאום מישהו מאתנו שגא בנגינה והתחילה מריבה. נפתחה הדלת ואבא נכנס וגער בנו באומרו: לא מתבישים, אתם רבים ובחוץ מלחמה. נדהמנו. מהרנו לדאוג למזון. למחרת היו החנויות ריקות מכל. כעבור יומיים בא הדוד ואמר: צריך לברוח, השריפה מתקרבת. אבא לא ידע להחליט. הוא האמין לדברי הרדיו, לאחר מכן התברר שאלה היו שקרים. כעבור כמה ימים התחילו להפציץ את העיר, במיוחד את החלקה שעל חופי הנהר. הצבא הרוסי החל לסגת בלי שום סדר. סטודנטים לטיים פתחו עליהם באש מחלונות הבתים ומכל חריץ אחר. אבא החליט לסגת עם הצבא, אבל כבר היה מאוחר. היריות

3

גברו מכל הצדדים וכעבור שעה חזרנו הביתה. ב- 1.7.41 כבשו הנצים את ריגה. דודתי שהצליחה פעם להתחמק מהם שכבה ובכתה. בלילה בין ה- 1.7 ל-2.7 דפקו בחוזקה בדלת. אבא פתח ונכנסו מספר שוטרים בבגדי שוטרים לטיים עם אקדחים שלופים בידיהם הם אמרו שהם אוספים את כל הגברים שמעל לגיל חמש עשרה, לשבוע. אבא שם את ידו עלי כדי שלא אוכל לקום ואמר שלי טרם מלאו חמש עשרה. אמא הכינה לאבא כמה דברים ואוכל לדרך ומאז לא ראיתיו. על הדמעות של אמא בלילות איני מסוגל לכתוב, היא השתדלה למעננו לעשות זאת בסתר. מאחר יותר נודע לנו שאת כל ראשי המשפחה לקחו לבית הסוהר ושם חיסלו את כולם. כעבור שבוע באו שוטרים לטיים (שוטרי עזר לנצים) ולקחו אותי לעבודה. עיקר העבודה אז היה נקיון העיר מההריסות ושיקום הגרמנים בבתי הממשל. העיר ריגה עומדת על חופי הנהר דאוגווה (דבינה) רוחבה ק''מ במרחק כמה ק''מ מהמיפרץ. על החוף הימיני עמד ארמון הנשיא לשעבר. עד היום ההוא שהנאצים לקחו אותנו לראשונה לא היתה לי אפשרות להכנס לארמון. היינו קבוצה של כארבעים יהודים. חלקו אותנו לקבוצות קטנות, קבוצתי צריכה היתה להעביר רהיטים ממקום למקום, מקומה לקומה, מחדר לחדר. העיצו בנו בצעקות, בידיהם מקלות, ע''י מכות ודחיפות. על גבי שמו מזרון גדול וכבד. את העבודה היה עלינו לעשות בריצה. ספגתי לא מעט מקללותיהם וממכות. ראיתי את הפרצופים הפשיסטים גרמנים מקוריים. לפנות ערב קבלנו פרוסת לחם ומרק. כל אחד קבל פתק שעליו להתיצב לעבודה למחרת ב-8:00 במשטרה, שאמר לנו כי אנו מוגנים. היהודים פחדו יותר מהלטים מאשר מהגרמנים, כי השודדים הראשונים היו הלטים, הגרמנים ניצלו את הלטים לכל פרענות.

כשחזרתי הביתה מצאתי בבית מהפיכה שלמה. ארבעה לטים עם רובים פרצו לדירה. לפני שהגעתי הושיבו את כל המשפחה (מחוץ לאבא שלא היה כבר) על מיטה, לכשנכסתי גם אותי. לקחו שמיכה גדולה שמו לתוכה את כל הרכוש שלנו: בגדים, פרווה, כלים יקרים, גביע כסף, שרשרת זהב של אמא, שעון זהב של אבא, כסף ועוד. ציוו עלי לקחת את הכל על גבי ולשאת החוצה. הראתי להם את הפתק של הגרמנים, עזבו אותי וציוו על אחי יצחק לעשות זאת. אחי הרים וירד לחצר. אמא ירדה אחריו, התחננה, דיברה, לא שמעתי בפרוש מה, לא הספקתי להבין באותו רגע שיהרגוהו, כדי להסתיר את עקבותיהם. עד היום איני יכול לסלוח לעצמי. למחרת הלכתי למשטרה בה תאספו כל ה''פועלים" היהודיים בעלי הפתקים. באו מספר לטיס עם רובים, חלקו אותנו לקבוצות, מי שלא הספיק לזוז או זז לא לטעמם קבל מכה ברובה. את הקבוצה שלנו הובילו לשמטרה המרכזית הגדולה, ז''א הלכנו ברגל תחת משמר לטי. שם ראיתי איך הלטים התעללו בבחורות יהודיות .... ולא יכולתי לעשות דבר. משם לקחו אותנו לאסוף אבנים ושברי בתים מהרחוב שלא יפריעו לתנוע.

4

כעבור חודש וחצי בערך אחרי העבודה חזרתי הביתה וראיתי סבתא, אמא ושני אחי בנימין וארי יושבים בחצר על המזרונים שלנו, כמה חבילות ומאימים עלי שלא אעלה לדירה פן יהרגוני. אמא ספרה לי שבאו לטים וזרקו אותנו מהדירה ואמרו שעלינו לעבור לגטו שבקצה העיר. בחוץ היו סבלים עם עגלות על שני גלגלים. בגיל 17-16 הייתי סבל מקצועי, הבאנו את החפצים לגטו, החזרתי את העגלה לסבל כי הוא לא רצה לעבוד בשביל יהודים, להשכיר ולקחת הרבה כסף מהיהודי - זה כן.

אמא הבינה את המצב יותר טוב ואמרה שעלי ללכת כל יום לעבודה, כי זאת היא האפשרות היחידה שאולי אוכל להנצל. ילדים למטה מגיל 15 לא לקחו לעבודה. היא בקשה מרופא השניים מר אקרמן שישמור עלי ויקח אותי לקבוצת העובדים שהוא בה.

באו הימים הקרים, עבודתי העיקרית היתה לנסר ולבקוע עצים, ולהסיק תנורים בדירות הגרמנים. בסוף חודש נובמבר היה עלי להעביר במריצה גרולים לתנור הסקה מרכזית של משרד גרמני. עבדתי יום, לילה ויום. בערב הביאו אותנו לגטו אבל לא לשער הראשי אלא אחר, לבתים עזובים מוקפים טייל, היה בערך מינוס 20-15 מעלות צלסיוס. היה אתנו עוד בחור יותר מבוגר ממני, שמואל קראו לו מוליא. מצאנו כמה קרשים, נכנסו בבית העץ שכבנו ביחד לישון וכיסינו את עצמנו במעילים שלנו. בבקר על המעילים היתה שכבת קרח. הצעקות בחוץ הקימו אותנו ובמהירות פרצנו החוצה. אנשי "גסטפו" שוטטו בגטו. פתאום מעבר לגדר הטייל עברה קבוצת רוכבים על סוסים אחריהם חיילים עם נשק ביד אחריהם נשים, ילדים, זקנים מוקפים משני צידי השירה בלהקת רוצחים ש''יעזרו'' לנשים ללכת, במיוחד לאלה עם תינוקות על ידן. אנשי הגסטפו הירשו לנו לחזות במראה ושמרו על המרחק - צעד - מות (זאת היתה השיירה השניה). לא מצאתי את קרובי בשירה, עמדתי כמאובן. על ידי נפלו גברים ענקיים והתעלפו. היו כמה יריות. כעבור שעה עברו כולם. ברחוב שמעבר לתיל היו שלוליות דם על השלג, כעשרים הרוגים. כעבור זמן קצר לקחו אותנו לעבודה. מכל אזור הגטו נשאר רק חלק קטן בו היינו אנו כלואים, אנשי העבודה, השאר היה ריק מאנשים, רק עגלות ומכונות משא שהובילו את הרהיטים ושאר הרכוש מהגיטו למחסנים ומשם לגרמניה. אחד העגלונים (היה חברי, מצחו היה פצוע) אמר לי שאת אמא עם אחי לקחו בשירה הראשונה שיצאה באותו לילה. אל כל עגלון היה צמוד שוטר עזר לטי, עם נשק, היו יהודים שבקשו להצטרף אל משפחותיהם והלכו לטבח, לא היתה התנגדות מצד הרוצחים.

הנצים התקדמו במלחמה, הנמל בריגה עבד במלוא התוקף. מגרמניה ומפולניה התחילו להביא יהודים לשחיטה ביערות בסביבת ריגה, רומבולה, סלספילס.. נשארו גם הרבה בדרך את החפצים שהביאו מסודרים: סמיכות, בגדים, נעלים .... החלק השני של הגטו שוב נתמלא יהודים מגרמניה וארצות אחרות שכבש הפירר שלהם. ראיתי ביניהם נשים עם צלב על החזה (על שרשרת). הם לא היו יהודים, אלא הסבא או הסבתא היו יהודים. כעבור כמה שבועות הביאו הנאצים קבוצת נשים מבית הסהר לגטו וסגרו אותם בשני בתים שעל יד חלקת הגטו שלנו (היהודים מלטביה העובדים) ונודע לנו שדודתי (אחות אבי חנה) נמצאת ביניהם.

5

בתוך הגטו הגדול בריגה היו שלשה גטאות. (א) הגטו של הנשים מלטביה- הקטן ביותר (היהודיות שחזרו מבית הסוהר). (ב) הגטו של הגברים מלטביה - בינוני (היהודים העובדים. (ג) היהודים שהובאו מגרמניה - החלק הגדול ביותר.

חוץ מהמשטרה הנצית פעלו גם שוטרים יהודים, הבחורים האמיצים ביותר. בגטו של היהודים מלטביה גם בגטו של הנשים היו השוטרים מלטביה (יהודים) ובאזור של היהודים מגרמניה היו שוטרים מגרמניה (יהודים). היו גם מפקדי המשטרה היהודית יהודים מבוגרים שקבלו את הפקודות מהנצים. ההבדל בין השוטרים היה שהשוטרים מגרמניה האמינו בנצחון הנצים והשוטרים מלטביה האמינו במפלתם.

פעם בשבוע הרשו לקרובים של הנשים, לבקר לשעה אותם, מספר פעמים הצלחתי לעבור אל דודתי. היא סיפרה לי כי לפני כמה חדשים בקשו להתיצב לנשים בעלות מקצוע. היא אמרה שהיא תופרת ולקחו אותה לבית הסוהר שם היא תפרה ותקנה כל מיני בגדים ואחרי השחיטה הגדולה החזירו אותן לגטו. היא נתנה לי במתנה חליפה כמעט חדשה. אני לא הספקתי לדבר אתה הרבה. בחדרה היו בערך חמש מיטות וכמעט לכל אחת באו מבקרים. כשכולם בכו היא ותחילה לשיר באידיש והיתה דממה, כאילו לא היה איש. קולה היה עמום, לפעמים פרצו צלילי מתכת מגרונה. מנצח תזמורת המנדולינות בריגה מר חיפץ היה מלוה את שיריה בגיטרה.

"ביער המלך" שבצפון מזרח ריגה גמרו לבנות מחנה ריכוז K.Z) והתחילו להעביר שמה קבוצות קבוצות של יהודים. פושעים מקצועיים מבתי סוהר שבגרמניה הועברו לשם כמפקחים עלינו. חלק מהיהודים נשארו במחנה חלק הועברו למקומות עבודה שונים עם הסגר, כדי לחסוך בהובלה ושמירה מיותרת. מעט פעמים בקרתי את דודתי ותמיד ליווני הרגשות מעורבות של שמחה וצער. כל פעם נפרדנו בלי לדעת אם נתראה עוד. אותי לקחו למחנה הריכוז "יער המלך". שם עברנו בית מרחץ קר עם מכות בצינורות גומי. משם העבירו אותי לצריף גדול בו ישבו יהודים מסביב ע''י הקיר. באמצע טייל חייל גרמני ושחק עם אקדח. משם שוב לקבוצות.

אותי העבירו בקבוצה לבית חולים גדול בערך 30-20 דונם. לפני המלחמה היה שם בי''ח לחולי נפש. הנאצים נתנו להם קפה מתוק ובבקר למחרת העבירו את הגופות. רק אחד נשאר, גדול, ענק, היה על שיכמו נושא חבית מלאה, כמה מאות מ', שאריות המזון ממטבח החיילים לדיר החזירים. בית אחד היה מוקף בתייל עבור היהודים. כל בקר היו יוצאות קבוצות, קבוצות בליווי חייל או שני חיילים לכל מיני עבודות: נגרות, פחחות, דיר חזירים, גננות, נקיון, סנדלרים, חייטים וכו'. האוכל היה יותר טוב מאשר במחנה. מסביב לבית החולים היתה חומה גבוהה מצד הרחוב וטייל מצד שני. (1942).

6

אני עבדתי נגרות ואחר כך בדיר החזירים. הבוס של בי''ח היה אוברשטורמבנדפירר רימבאך. איש רזה וגבוה, בעל עיניים שחורות, בעד כל עבירה קטנה היה נותן 25 מלקות במקל בעובי המטאטא. בנגריה היה מפקד גרמני קטן, שטקן שנתן פקודות קצרות. בדיר החזירים היה מפקד פריטור קולב שצעק ובעט. אני עם עוד יהודי הינו את שאריות האוכל מהמטבח שהביא לנו ה''ענק'' לסיר גדול ותוך כדי שפיכה הינו חוטפים ואוכלים מהחבית. לפעמים הינו מקנאים בחזירים. הגרמני הכי טוב היה הגנן. הוא לקח רק יהודי אחד או שנים. לבסוף נשאר שם רק בחור אחד (סימקה). בסוף 1942 התחילו לזרום לבית-החולים הרבה פצועים במיוחד בלילה. שני יהודים נמנו (שידעו טוב גרמנית) לעבוד במחסן התרמילים והבגדים (של הפצועים) , זאת הבשורה הראשונה הטובה שקבלנו שהנצים התחילו להשבר.

למרות המכות שקבלו בשער הגטו הצליחו להעביר נשק חם לגטו של הלטים המשטרה היהודית הלטית התחילה לארגן מרד. הם רצו לשתף גם את השוטרים היהודים מאזור היהודים הגרמנים. כעבור מספר ימים הוזמנו השוטרים היהודים הלטים לגטו, של היהודים הגרמנים. שם נפתחה עליהם אש מהחלונות וכלם נהרגו . האש בוצעה ע''י המשטרה הנאצית, גסטפו. לפני זה היו גם תליות אבל לא בקשר לנשק. אחרי שסילקו את כל הגטו בריגה, הועברו כל היהודים גם היהודים הגרמנים ל"יער המלך". בית השימוש "ביער המלך" היה צריף בלי גג, בורות, ארוכים ורחבים ומעל לבורות קרשים. יום אחד כשהבורות היו מלאים הודיעו שנראים זוג נעלים טובים בבור. הנצי לוה להוציא אותם. הוציאו את ראש או סגן המשטרה היהודית-גרמנית שהיה חשוד בבגידה במרד.

הגנן לא רצה כל יום לבוא לבית היהודים לקחת את סימקה. הוא קבל רשות מרימבאך י''ש להסגיר אותו בבית קטן בגינה ללילה. בקר אחד קראו לנו למשרד, כרגיל, והרחיקו אותנו מהבית. בדקו את כלנו מכף רגל ועד ראש וכשחזרנו לבית מצאנו הכל הפוך. אחר כך נודע לנו כי חפשו נשק. אחרי המלחמה פגשתי את חברי אליה שעבד בתור סנדלר והוא ספר לי. לסימקה ה"גנן" היה מפתח מהבית הקטן בו היה כלוא בלילה. בלילות קבועים הצליח להתחמק מהבית. לפי מרהו היה דומה לנוצרי בלונדיני. נוצר קשר בינו לפרטיזנים. שני הבחורים שעבדו במחסן היו מסדרים את הבגדים של הפצועים ומצאו לעיתים קרובות נשק לא רשום. את הנשק הזה העבירו לגנן סימקה. השמירה מסביב לגדר לא היתה חזקה. בסופו של דבר סימקה נהרג בקרב במקום הפגישה עם הפרטיזנים.

יום אחד ראינו בבגדי חולים את המפקד הראשי על כל הכיתות של היהודים בריגה אוברשטירם בנדפיורר זאוער. נמוך דומה, שערות לבנות, עיניים בהירות כמו לחייה טורפת, גם בהיותו שם צעק עלינו. לרוץ!!! הכל בריצה. בהסגר הזה לא תלו ולא הרגו. ב-1943 החזירו את רוב היהודים שעבדו בביה''ח שוב ל"יער המלך" לאותו מרחץ קר ונתנו לנו בגדים מסומנים, צלב על החזה ועל הגב ופסים בצידי המכנסיים, בצבע שמן לבן. בחצות פרצו

7

פושעים מקצועיים עם מקלות לצריף והרביצו לנו ואמרו לנו לצאת מהר והסתדר. אני הצלחתי לקפוץ מהחלון והתחמקתי מהמקום. לכשחזרנו לא היה לנו כח לעלות על המיטות. בבקר שוב מסדר רגיל . אחר המסדר הולכים קבוצות קבוצות בליווי עם משמר לכל מיני עבודות הרוצחים הגדולים ביותר היו מפקדים על העבודה. למשל בקבוצה בו היה המפקד על העבודה "איקס" היו חוזרים מהעבודה 42-40 איש מ 45. 2 או 3 אנשים היה הורג בדרך או בזמן העבודה. בחור יפה גבוה, שער ועינים שחורות קיבל מאסר עבור זה שהרג בגרזן את (הוריו) אביו ואמו. כמה פעמים בשבוע היו מוצאים מהמסדר מספר יהודים, כל שלישי או חמישי לעבודה מיוחדת ומשם אף אחד לא חזר. כעבור מספר שבועות או חודשים העבירו אותי להסגר אחר בבית חרושת לחוטים ב "סטרזדו מוייזיה" (אחוזת האנקורים) בצפון ריגה ע''י הנהר יוגלה. מסביב לבית החרושת היתה חומה 3 מ' גובה וו מ' עובי וטייל על החומה, השטח כ-15 דונם. אותם ה"רהיטים" אשר ב"יער המלך". שמירה די חזקה אבל פלוגת השומרים לא התחלפה. מפקד השמירה היה פריץ הופמן כבן 20, רוצח במלוא מובן המילה, ידיו שפכו הרבה דם, יהודי וגם לא יהודי. את פניו לא אשכח לעולם. עוד לא הרגתי בן אדם.

הבנין היה ישן, ארבע קומות (גבוהות). מקומנו היה בקומה הראשונה, מיטות - קרשים בשלש קומות באמצע החדר, לאורך הקירות ספסלים ארוכים ושולחנות ארוכים. בחצר מטבח. שני דודים ענקיים, מחסן. "המפקד" (קפו) היה הנס. במגפיים וכפפות עור. היה מרביץ, מכה בבטן ומכה שניה בפרצוף. מהצד השני של הבנין עוד בנין קטן יותר, שם עשו את הסלילים, לחוטים. אותי עם עוד שני יהודים בחורים מצ'כוסלובקיה, מפראג, פיק ופנטל העמידו ליד משור חשמלי לנסר בולי עץ ארוכים, כמטר וחצי לפרופות על סרט נע עברו הפרוסות לתוך הבנין ושם במכונות מיוחדות נוצרו סלילים לחוטים. בחום ובקור עבדנו בחוץ. השומר הנאצי היה לבוש בבגדים חמים. שני עגלונים לטים הביאו את העצים. אני התידדתי עם העגלון הזקן "קירושקה" הוא היה טוב לב וגר לא רחוק. בשק העשב לסוס היה שם חתיכות גזר ותפוחי אדמה מבושלים והיה כאילו מצווה עלי קודם להאכיל את סוסו ואז לעבוד. לפני ששמתי את השק על ראש הסוס הכנסתי את ראשי לשק, בלעתי מה שאפשר היה. הורדתי את העצים מהעגלה והזקן היה עומד ושומר עלי שאף אחד לא יתקרב, מלטף את שפמו ומחייך. בקנאה הסתכלתי על העגלה כאשר יצאה מהשער. בבית החרושת עבדו לטים, גברים ונשים. אנחנו פחדנו לדבר אתם. המנהל היה אדון מיסון. הלך תמיד עם אקדח בכיס. מאחורי החדר שלנו (בערך 50 מ2) היה חמום מרכזי, דוד ענק, גחלים, אדים, אבק, שם עבדו שני יהודים ולטי אחד מפקד. האדים והמים החמים נועדו לצביעת החוטים. כעבור שבועות מספר הביאו כמה עשרות נשים יהודיות מפולניה וליטה, הן קבלו את הקומות העליונות שבבנין 4-3. ה"שומרים" גרו מול היציאה של אותן המדרגות. לאט, לאט עברו הפועלות הלטיות מבית החרושת, הישן "שלנו" לבית חרושת החדש יוגלס מנופקטורה בערך ק''מ אחד לכיוון העיר.

8

כעבור מספר חדשים הינו בסביבת מאתים איש. הנאצים הפכו את בית החרושת לבית חרושת לתיקון קבלים. תופרים, חייטים, סנדלרים ורחק חלק מבית החרושת המשיך לעשות חוטים. לבית ה"חרושת לסלילים" הביאו שמונה בנות מוילנה וסביבתה, שעבדו בתוך הבנין. שם היה קר. אני התידדתי עם מלכה חלמר שישבה על יד הפתח לאן שהסרט העביר את פיסות העצים, שנסרתי בחוץ, אחרי זה שלחתי גם תפוחי אדמה מבושלים עם הקליפה. מלכה היתה בשנה יותר מבוגרת ממני, עינים חומות עצובות, קולה צרוד, שערות שחורות-חומות ישרות. ממנה למדתי את השיר הפרטיזנים היהודים באידיש. השיר עודד אותנו. הגרמנים אל הפריעו לנו לשיר להפך, מפקד המחנה, קראו לו וישה (ונטרשפיורר) הירשה להכין הצגות, אשר התקימו מספר פעמים. בינינו היה שחקן התאטרון היהודי סוריץ. הוא היה חברו של אבא ושל דודתי חנה. פעם הוא דרש להצגה קערה מלאה אוכל. וישה ציווה להביא לו אוכל ובזמן ההצגה הוא אכל את כל המזון, אנו שמחנו על ההזדמנות הזאת. כעבור מספר ימים מלאו שתי משאיות באנשים ונסעו. למחרת חזרה משאית מלאה חפצים - בגדים בין החפצים מצאתי את בגדיו של סוריץ, ובכיס הפנימי פספורט עם דמותו.

על שפת הנהר דאוגווה (העובר דרך העיר ריגה) יש בית מרחץ. הדלתות והחלונות נסגרים בצורה הרמטית. במקום מים בא גז. על יד החוף עמדו ברז'ות (סירות ענקיות). האנשים שפרקו את המטען לא חזרו, זאת היתה אחת מצורות ההשמדה המתמדת. ב-1944 עברו כל הלטים מסטרזדמויס לעבוד בב''ח יוגלס-מנופקטורה ובית החרושת הפך לפיליאל של "יער המלך". חלק נשאר לעבוד במקום וחלק עבד מחוץ למחנה. קבוצה אחת הלכה ליוגלס-מנוה. ב''ח ענק. קבוצת היהודים ביניהם גם נשים מצאו קשר והתכוננו לברוח. הסתתרו בבור, ולמחרת צריכים היו להמשיך בדרך לא ידועה. שאר היהודים נעצרו, חיפושים נערכו עד חצות ולא מצאו. השאר חזרו למחרת הגיע מפקד "יער המלך". נערך מסדר. התחילו להוציא אנשים בני ערובה מהמסדר לצד השני. גם אותי הוציאו על ידי עמדה בחורה, לחצה את ידי ולחשה: "זהו, זהו הסוף הם לוקחים משכן לאלה שברחו". היהודי האחראי על קבוצת העובדים בה הייתי, סרגה קרא לאושה ואמר לו כי הוא צריך אותי לעבודה, אז החליפו אותי ובמקומי בא זקן. הם נסעו ולא חזרו. כשחזרנו מהעבודה ראינו הכל הפוך, דם, גופו של יהודי צעיר בדם. הופמן בעזרת שומר הונגרי עשו טבח. יהודי גיבור - מרגולין - הצליח לברוח דרך חלון השומרים, הסתתר באורווה של קירושקה ומשם המשיך כל יום במקום אחר.

לעיתים קרובות בערבים הייתי מתחמק ועולה אל מלכה. הם ישנו על קרשים בשלוש קומות. היא ספרה שבא קצין וציווה לכלן להתפשט ולרוץ קומות מסביב לחדר. אחר כך גזרו לכלן את השערות לגמרי.

9

הנצים נסוגים. רופא יהודי זקן מגרמניה הסביר לנו את מפלתו של היטלר באמצע 1944. התחילו לבנות מעצורים לטנקים על יד הגשר. בחצר שלנו עמדת אש, הרגשנו בכל הסימנים שמפלתם מתקרבת .נעשה לנו יותר קל על הלב.

התיעצתי עם מלכה בנוגע לבריחה. היה לה מטבע זהב מתקופת הצר הרוסי (5 רובל) היא נתנה לי אותו ואמרה שעבור הזהב אני אקנה לי אוכל בימים הראשונים, עד שאגיע לחזית.

החברה שעבדו בחימום סידרו להם בור מתחת לפחם וכסוהו בלוח ברזל גדול, עבדו בזהירות רבה. עובדי המטבח התכוננו לברוח עם שומר יפריטות אוסטרי שרצה להמלט מהעסק. לא ידוע לנו איך קרה הדבר והשומר הזה נהרג על ידי הופמן. כעבור זמן קצר הביאו בגדי פסים, אפור וכחול (פידז'מה). קודם בגדי נשים. בקבוצת הנשים הראשונה שעברה מ"סטרזדנהוף" ל"יער המלך" בבגדים החדשים, היתה מלכה. לא יכולתי לגשת אליה. היא הסתכלה אלי והראתה לי באצבעותיה שאנחנו לא נבכה - אין דמעות. ומאז לא ראיתיה. לפני זה סיכמנו במקרה זה לחפש איש את רעהו אחרי המלחמה. בא הסתיו, גם אני קבלתי בגדים חדשים, פסים פסים, מספר על החזה 46001. במשאית, ארבע שומרים והופמן עם אקדח שלוף. חזרנו ל"יער המלך" כשלושים יהודים. "ביער המלך" שאלתי אם באו נשים מ"סטראזדנהוף" אמרו לי כי העבירו אותן באניה לגרמניה. השמירות הגדולות בעשרות אלפים כאילו נפסקו. רוב העבודות היו בנמל, טעונים. ב-10.10.1944 בעובדינו בנמל שמענו הדים של יריות מנשק כבד. עם המטען האחרון השאירו אותנו על האניה. סגרו אותנו בבטן האניה. בלילה הרמתי כמה קרשים וירדתי יותר עמוק. שם היו הרבה מכוניות. למחבת נתנו לכל אחד פרוסת לחם 100 גרם וחתיכת ריבה אדומה בגודל חצי קופסת גפרורים. בקשנו מים, התיזו עלינו מצינור גדול - רוצים עוד? איני זוכר כמה ימים נסענו, נדמה לי שבוע, שמענו יריות אבל לא קרה דבר. הגענו לנמל גדנסק (גדינה) גבול פולניה ופרוסיה (גרמניה). מהאניה העבירו אותנו לסירות ענקיות, סגרו עלינו בקרשים. הצפיפות היתה כמו בחבית מלאה דג מלוח. כאן כבר לא היה לנו קר. כעבור יום ולילה הגענו למחנה ריכוז "סטרזדנהוף" לפי הארובה הגבוה ידענו מה מתרחש שם. גדר תייל-כפול גובה, מחושמל. מגדלי תצפית, נשק אוטומטי, שערים כפולים, עמודי תליה. חצי המחנה היה מחולק לחלקים קטנים יותר לפי הלאום, רוסים לחוד, גרמנים לחוד, איטלקים, צרפתים, פולנים וכו'. מחנה כה גדול עוד לא ראיתי בימי. אותם הצריפים במקום קרשים היו מיטות עץ צרות בשלש קומות. היו לילות שישנו שלושה במיטה אחת ובשאר לא פחות משנים במיטה. המטבע שנתנה לי מלכה היה בנעלי.

במחנה פגשתי את בן דודי ישעיה עם אביו מוריץ, אמו ואמא היו אחיות. הדוד אמר שהמלחמה הולכת ונגמרת וצריך להתחבר אל קבוצות העובדות מחוץ למחנה. הם היו היחידים שידעו על המטבע שלי. כעבור מספר ימים תלו בחור אחד וכלנו היינו חיבים לעמוד ולראות.

10

"הקפו" הראשי התהלך בשוט עור באורך טל שלוטה מטרים וידע להצליף באומנות רבה. גם להדק את הקטר על הצואר בזמן התליה ידע יפה -"לא מפרפרים הרבה".

ערימות נעלים, ארנקים, בגדים בגובה של שלושה מטרים עמדו לא הרחק מהמרכז. אמרו לנו שיש לנו מזל, כי יום או יומיים לפני שבאנו שרפו כמה אלפי יהודים, חלק בתנור וחלק על המגרש בנשק חם.

רוב העבודות היו בבניו בתוך שטח המחנה. קודם הקימו קירות בשתי קומות או שלוש מלבנים ואחר הריצפה מעץ וכו'. מסביב לבין היו קרשים וסולמות כדי שנוכל לשאת את הלבנים אל המקום הדרוש. עליתי לקומה שניה עם שתים עשרה לבנים על גבי ופתאום צעק אלי נאצי ואקדח בידו שאין לו זמן לחכות עד שאלך מסביב לבנין. עלי היה לעבור גובה של שש או שמונה מטרים באמצע הבנין על קיר ברחב לבנה אחת שהלבנים עוד לא הספיקו להתיבש לאורך של עשר מ' בערך. למטה שברי אבנים. התחלתי ללכת בקורת רוח בקו ישר ושיווי משקל. הבניה נפסקה לרגע. כולם חיכו לקורבן חדש. הנאצי סיבב את האקדח על האצבע ואמר: אם הוא יפול אני ארחם עליו ולא ארשה לו להיות לענויים רבים, היו לו מספיק כדורים. כאשר הגעתי לסוף הקיר תפסו אותי בזרועתי ועזרו לי לעלות על הקרש. הנאצי צעק ואמר שהפעם היה לי מזל, והלך. כעבור כמה שבועות, בבקר בהיר, קראו לאנשי מקצוע לצאת, מהמסדר,אני הבנתי שזה לעבודת חוץ. גם הדוד יצא ובנו שעיה. הפרידו אותי עם שעיה מהדוד. פתאום הופיע הופמן ולקח אותנו עם שמירה, כמובן לרכבת. סגרו אותנו בקרון לבהמות ונסענו כמה ימים ולילות. "הטיול" הראשון באירופה המערבית. סוף, סוף הגענו לעיר מגדבורג. העיר השניה בגודלה בגרמניה. מהרכבת ברגל עד בית חרשת ענקי בטם "פולטה". פעם עשו כאן כלי בית ועכשיו תחמושת, פצצות, כדורים קטנים וגדולים. בצד השטח היה מגרש ובו ארבע או ששה צריפים. גדר תייל מסביב עם מעבר לבית החרושת. המחנה ה"קטן" היה מחולק לשני חלקים, גברים ונשים, בתייל זה לא היה חשמל. עבדנו משמרות יום ולילה. אלה שעבדו בלילה ישנו רק שעתים או שלוש שעות ביממה, כי ביום לא הרשו לנוח. המפקד שלנו היה הופמן ועוזרו היה יהודי ושמו דוד קוגן (כהן) מתאגרף לפי מקצועו, איש בעל שרירים גדולים וחזקים. הלך בכפפות והרביץ לפי הוראותיו של הופמן וגם ללא הוראותיו. עוזרו טל קוגן היה איגנט בחור גבוה וחזק מפולניה (יהודי). היה לי הכבוד לקבל ממנו מספר מכות שנשארתי על הריצפה לזמן מה. סוף, סוף היה לי מקום עבודה קבוע. על יד תנור חשמלי, צריך הייתי להכניס ברזלים - המיועדים לתרמילי פגזים, תותחים, לרכך ולהוציאם מהצד השני, הברזלים זזו באופן אוטומטי וכאשר נדלק אור אדום צריך הייתי להוציאם מהתנור ולהעבירם למכונה אחרת. הרבה פעמים שכחתי להוציאם שנדלק האור האדום וכאשר היה אור לבן אז לא היה צורך לעשות דבר. הרבה ברזלים נשרפו או התפוצצו בתותח כפי שאמרו הנאצים והבטיחו לתלות ואותי. במקום העבודה על יד המנורה האדומה הושיבו על ידי התנור נציא מיוחד שישמור עלי. במיוחד בלילות היה הנאצי נרדם לפעמים ושוב "שכחתי" לפתוח את התנור. הוא התעורר בדיוק באור אדום ואני

11

עוד"לא הספקתי" לפתוח את התנור. הוא זירז אותי במקל הברזלים המלובנים נפלו על-ידי. עוד היום (כעבור 28 שנים) ישנם סימנים. היו עוד חברה שהשתדלו כמוני. הרבה קנאו בי כי אני עובד במקום חם אפשר לאפות קליפות תפוחי אדמה.

אלה שעברו על יד פח-הפסולת חטפו קליפות תפוחי אדמה לפעמים גם מכות. בכמה שניות הייתי אופה אותן על הברזלים המלובנים ומוציאן עוד באור הלבן. לצערי הרבה נשרפו.

אחרי משמרת הלילה חזרנו לצריף שלנו ונפלנו בלי כח למשכב. כעבור מספר שעות (2 או 3) ציוו לכלם לנקות את החצר, אפילו אם לא היה מה לנקות. הביאו את המרק "צהרים" ושוב לעבודה. למזלנו בהתחלת 1945 התחילו להפציץ את העיר מגדבורג ונגרם נזק גם לבית החרושת. הזעקות, רעש המטוסים וההפצצות גרמו לי עונג יותר מפחד.

העבודה בבית החרושת "פולטה" נפסקה וכמעט נגמרה. קבלנו עבודה יותר קשה. ללכת העירה, לנקות את הדרכים, רחובות, כבישים מהלבנים, אבנים וקרשים של הבתים ההרוסים מההפצצות. ההליכה היתה קשה למרות שהיו לנו נעלי עץ ובגדים קלים. בין ההריסות לפעמים מצאו משהו לכרסם. היו מקרים שבזמן העבודה באו מטוסים ואז שכבו על האדמה ונחו. פעם באו מטוסי קרב (נדמה לי ב- מארס 1945) ופתחו באש מגלחת מעלינו. אני נפלתי לתעלה שלאורך הכביש ומשם התחלתי לזחול לאורך התעלה והתרחקתי מהמקום. המטוסים באו גל אחרי גל. מעבר לכביש היה בית קברות (לא גדול) לכשהגעתי לבית הקברות נפסקה האש מהמטוסים והשומרים פתחו באש לכל הצדדים. המצבות היו לי למגן. משם נכנסתי לצינור ביוב גדול שעבר מתחת לשני כבישים אחרים. כעבור זמן קצר התחילה שוב הפצצה. נכנסו עוד כמה אנשים. נכנסתי יותר עמוק. לפי הדיבור הבנתי שאלה גם נמלטו. התקרבתי אליהם , את פניהם לא יכולתי להבחין אבל הרגשתי שהם שמחים. הם אמרו לי שבבגדים כאלה (פיג'מה) אסור לי לצאת לרחוב ועלי לחכות עד הלילה. הייתי שם עד החושך. יצאתי ועליתי על הכביש. דפקתי בדלת באחד הבתים. שמעתי קול "אם לא תסתלק נקרא למשטרה" - הסתלקתי.

בחצות באתי אל המחנה. חלק מהגדר נהרסה. אין חשמל. בצריף אחד היה נר. שומרים לא היו. נכנסתי לצריף. מספר יהודים עמדו והתפללו. כמה התפלאו איך באתי. בצריף היה גם חדר מלאכה. נכנסתי לחדר המלאכה לבשתי בגדים, כובע, נעלים, לא בדיוק למידה שלי, ואמרתי בליבי עכשיו הרגע לברוח. הזקנים אמרו שצריך להתפלל וכו'. אמרתי קודם כל לברוח, לאחר מכן להתפלל, ויצאתי. כשרצתי לצאת בפירצת הגדר, הכרתי בדמות שחורה, מנהל העבודה בבית החרושת, בידו היה אקדח והוא איים עלי לחזור. חזרתי עמוק לחצר, והוא לא בא אחרי. בצד הנגדי מאחרוני הצריף עליתי בקושי על חבית שעמדה על יד הגדר, חתכתי את חוטי הטיל מהחרסינות (חשמל לא היה). לפתע הרגשתי שמושכים לי ברגל. נערה יהודיה שעברה ממחנה הנשים, בקשה לברוח איתי. עזרתי לה לעבור את הגדר.

12

היא עברה וברחה, ואני לא יכולתי להרים את רגלי מעבר לגדר. מצאתי קופסא שמתי על החבית עליתי והפלתי את עצמי מעבר לגדר. למזלי היה גשם והאדמה מעבר לגדר היתה רכה. כמה מטרים זחלתי, קמתי והלכתי. לא הרחק כ־400 או 500 מ' היה משק קטן. בשארית כוחותי זחלתי ונכנסתי ללול, נדמה לי שהיו שם כמה שפנים, תרנגולות. עם אור הבקר ראיתי שומרים עם כלבים סובבו את המחנה. הוציאו את היהודים מהחצר. מסודרים לפי שורות בלווית השומרים וכלבים כ-40 איש. כעבור זמן מה אולי שעה קמתי, ניקיתי את בגדי ואז ראיתי את בגדי ה"חדשים".

נגשה אלי אשה גרמניה ושאלה: מה קרה? אתה נראה נורא רע. ממש כמו האסירים ההם שם. אמרתי לה כי אני בא משולי העיר, היתה שם התקפה מצד האמריקנים, רצתי והתבל­בלתי וטעיתי. שאלתי אותה מאיזה צד, זה יכול יכול להיות, באם משם באים האמריקאים, היא הראתה לי את הכיוון. הלכתי בכוון הוא לאט לאט כאילו יש לי זמן, כי רגלי היו כבדות כעופרת (עד הברכיים מים). יצאתי מהחצר והבחנתי מרחוק שני שוטרים מתקרבים. חזרתי והסתתרתי מאחורי שער. הם עברו ואני התחלתי בדרכי החדשה. כולם עוד לבשו מעילים ואני "גיבור" - בלי. עברתי כמה ק''מ לכיוון מערב העיר. שמעתי הד יריות התותחים. תנועת הצבא הלכה והתגברה. הרגשתי את נסיגתם. התקרבתי לשולי העיר. האנשים ממהרים היו עוד לא הבנתי לאן. פתאום שמעתי מאחורי מדברים בלחש: "תסתלק - אתה מעורר חשד - אל תפנה אחורה - בגדך מלוכלך. זה היה קול של ברורה כבת שש־עשרה - שמונה עשרה. היא רכבה על אפניים. חזרה כמה פעמים על אותם הדברים ועברה על ידי בלי להסתכל עלי. נכנסתי תכף לרחוב צדדי ובחצר הורדתי את הבגד ואז ראיתי שעל הגב נשאר סימן של צבע שמן לבן. במחנה הריכוז, לפני שקבלנו בגדי פסים, לבשנו בגדים רגילים ועל הגב סימן כפל x בצבע שמן לבן. אחר כך קבלנו בגדי פסים; השתדלו החייטים להודיד את הצבע, ארזו בחבילות את הבגדים והגרמנים העבירו אותם למקום בלתי ידוע.

הפכתי את הבגד עם הבטנה כלפי חוץ על ידי השמאלית והמשכתי בדרכי ברחובות הצדדיים. מוטב שיחשבו שאני משוגע אם חם לי כל כך. אחר הצהרים הגעתי עד סוף העיר.

רוב הבתים כאן היו הרוסים ובחזית עמדו ילדים בגיל שתים־עשרה - חמש־עשרה "היטטלר- יוגנט" - הנוער של היט. כשראו אותי סובבו אלי ושאלו אותי מי אני, ומאין באתי. שיקרתי ואמרתי שברחתי מהאמריקנים ואני לא יודע את הדרך כי אני לטי, מזלי שידעתי לדבר טוב לטית וגם גרמנית. הילדים האלה לחמו בטנקים האמריקאים ובמשך שבועות לא נתנו לאמריקנים להכנס לעיר. הילדים שאלו אותי אם לאמריקנים יש שוקולד, אמרתי שהם שיביאו לי אוכל ורק אז אספר להם הכל. הביאו לי לחם, גזר, תפוחי אדמה מבושלים בקליפה. סיפרתי כמה ספורים ועזבתי אותם. נכנסתי לבית הרוס למחצה. חפשתי מקום להסתתר - עד שסוף כל סוף יפרצו האמריקנים לתוך העיר. …ואולי אצליח לעלות ארצה.

13

בהריסות האלו מצאתי כל מיני תרופות כמו טוניקום, שמן דג, יוד, משחת אבץ ועוד. ירקות מיובשים כמו תפוחי אדמה, גזר, אפונה וכו'. מצאתי גם סיר חדש שעוד לא היה בשימוש. בחצר היה בנין קטן לכביסה שם היו מים. בלילה הראשון ישנתי בארון הפוך ובבקר החלטתי לבשל "צימס". שמתי בסיר ירקות מיובשים, מים ועשיתי מדורה קטנה בבנין הכביסה. זה היה ה"צימס" הראשון, כעבור ארבע שנים (בלי בשר). התחלתי לבלוע את ה"צימס". לא הספקתי לאכול את חצי המנה שבסיר, נכנס פגז מצד אחד של הבנין ויצא בצד הנגדי. כל הטיח נפל עלי ובתוך הסיר. שמחתי, כי חשבתי שהאמריקאים פרצו לעיר. עברתי לבנין והתחלתי להתרומם מקומה לקומה כדי לראות את המצב. מהבקר עד הצהריים עליתי עד הקומה העליונה (רביעית או חמישית), משם ראיתי במרחק של כמה קילומטרים את הטנקים האמריקאים. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי אותם במציאות. למטה כעשרים מ' מהבית עמדו הילדים הנאצים, כמה אמריקאים התקרבו על אופנוע, הילדים הרגו אותם - חיפסו שוקולד.

שבוע ימים בערך גרתי ב"מלון" הזה. הפצעים התיבשו על גופי. המזון נגמר. האחריקנים לא זזו. הילדים משחקים במלחמה.

עזבתי את ההריסות האלו ורציתי לעבור למקום אחר. לא הספקתי לעבור כמה מאות מטרים, כמו מתוך האדמה צצו שני שוטרים ובקשו שאראה להם תעודת זהות או נירות המזהים אותי. אמרתי להם שאבדו לי - ציוו עלי להרים ידים אחורה ולקחו אותי למשטרה. במשטרה שאלו אותי כל מני שאלות, עמדתי והסתכלתי כאילו איני מבין דבר. נגש אלי שוטר שחרחר דומה ליהודי והתחיל לדבר איתי ביהודית טהורה (אידיש).

כמדומני הם חשבו שאני לא נורמלי והכניסו אותי לחדר צר ואפל. בחדר הבחנתי בכמה קרשים ושרפרף, ברז מים וכיור. כעבור כמה שעות הביאו לי קפה וכמה "צנימים". שכבתי על הקרשים ונרדמתי. בבקר לקחו אותי למרתף לחטוב עצים. בהיותי במרתף שמעתי את המשדר שהיה בחצר המשטרה. פקיד הודיע שהעיר הוכרזה כעיר חופשית, ועליהם לעזוב אותה. אחד שאל אותו מה לעשות עם האסיר? התשובה היתה להוציא מחוץ לעיר. כעבור כמה דקות ישבתי כבר בטנדר כאשר יצאנו מהעיר ציוו עלי לרדת מהטנדר. שוטר אחד שלף אקדח ואיים עלי, אמר שאם אני אפנה אחורה, אני מקבל כדור. התחלתי ללכת והשתדלתי לשמוע מה מתרחש מאחורי. הלכתי לאט. עברתי כקילומטר וחצי בערך. שמעתי פתאום הזעקה. ירדתי מהדרך. ישבתי מתחת לעץ, אז פניתי לאחור ולא ראיתי איש. ענן ענקי של מטוסים כיסה את השמים מעל לעיר. כמה זמן נמשכה ההפצצה איני זוכר אבל את אש הלהבות לא אשכח עד יומי האחרון. בכל העיר, הלהבות היו בכל צבעי הקשת. העשן היה אפור-כחול, גובה הלהבות בלתי משוער. ישבתי ובכיתי מרוב שמחה, גם צחקתי בדמעות (הרגשתי שהדמעות שורפות לי את העינים) המשכתי ללכת בכוון משם התקדמו הרוסים. לפנות ערב לכפר מלא חיילים פצועים. אחות רפואית ורפא צבאי עצרו אותי ושאלו אותי "מה יש?", אמרתי רעב. הרופא צווה לאחות לתת לי כמה סנדביצ'ים ושתיה. יצאתי מהכפר. בדרכים היתה תנועה צבאית בלתי מסודרת, החילים זחלו, והיו עייפים מאד. הגעתי עד

14

לחורשה ושם ישנתי כל הלילה מתחת לשיח גדול. למחרת הגעתי להצטלבות דרכים ושם ראיתי חללים מפוזרים בצידי הדרך. התקרבתי והכרתי יהודי זקן שהיה במחנה. פצוע ברגל, חבוש בסמרטוט, הוא אמר לי "ילד אל תלך בכיוון ההוא, כי לשם הלכו הרוצחים לי אתה לא יכול לעזור - הסתלק מכאן." ליבי כאב מאד, עיניו היו כחולות גדולות, שער ראשו לבן, הוא שכב על צידו ואמר "לך ילד לך".

המשכתי ללכת לפי ההוראות של הזקן. הגעתי לחצר גדולה של אכר עשיר. האכר שאל אותי מי אני, אמרתי לו לטי. אמר לי, לך למטבח ושם תקבל אוכל. נגשתי למטבח והוא צעק מרחוק שיאכילו אותי. נתנו לי קערה עם מרק עוף בירקות. הנשים עמדו מסביב וצחקו, אך אני בוצע ואוכל כמות כה גדולה. אמרתי להן שיש לי עוד חבר חולה ביער, הם נתנו לי בקבוק חלב, כמה ביצים ולחם. הודיתי להם והלכתי. שמעתי מרחוק הפגזות ויריות, הלכתי בכיוון ההוא. שוב חיילים. בדרכים מעצורים לטנקים. שמעתי קולות של נשים מדברות בלטית ביניהן ובגרמנית עם החילים, אלה היו חיילות. רעם התותחים הלך והתגבר. כמה פגזים עברו מעל לראש. שוב חורשה, יער. ביער קבוצות, קבוצות אנשים ואנשים בודדים. שם נדמה היה לי כי שמעתי את כל שפות העולם. פגשתי שם גם כמה בחורים מהמחנה שגם הם ברחו. היו שם שני אחים שהתידדתי אתם , מיכה וסשה. אחר מספר ימים באו כמה מכונות שריון של הרוסים ואמרו לנו להשאר ביער עוד יום או יומים, אחר כך נוכל ללכת לאן שאנו רוצים. החלטנו כי עלינו להשתדל לעבור אל האמריקנים או האנגלים, כדי שנוכל להמשיך את דרכנו. ידענו שבני משפחותינו אינם בחיים. כעבור יום או יומים עזבנו את היער והתחלנו להתקדם לכיוון מערב.

עברנו כפרים. היו בתים ריקים מאיש. כנראה ברחו בחיפזון מפני הרוסים, כי השאירו הרבה דברים. החלטנו שמגיע לנו מרק עופות. נכנסנו לבית. לא היה בו איש. מצאנו כלי מטבח נקיים, מיטות, שמיכות ובגדים. מיכה וסשה נשארו בבית להכין סעודה ואני הלכתי למצוא עוף, מצאתי לול עזוב כאילו, בלול היו תרנגולות, אווזים, ברוזים ותרנגולי הודו. עבדתי קשה עד שהצלחתי לתפוס תרנגולות. כל העופות התנפלו עלי ובקושי רב ברחתי משם עם תרנגולת בידי. שחטתי אותה לא לפי הדין, כי לא היה שם שוחט. זה היה מרק העוף הראשון כעבור ארבע שנות רעב ו................ ושינה במיטה.

מצאנו עגלות ילדים שמנו לשם את הדרוש לנו והמשכנו למערב. כשבוע ימים הלכנו, לא יכולנו לסחוב יותר את עגלות הילדים. המטען היה כבד עלינו. התחלנו לזרוק דברים כדי להקל במשא. עברנו שדות ויערות, כפרים ויערות. הגרמנים לא נראו ברחוב. אולי כמה זקנים. סשה אמר שאנחנו לא בדרך הנכונה - צריכים לפנות יותר דרומה. למחרת סשה נעלם. חפשנו ולא מצאנו אותו. המשכנו, מיכה ואני למערב. יצאנו מכפר והתחלנו לעבור בשדה. עברנו כמה ק''מ ומאחורי גבעה יצא בחור עם נשק בידו ודיבר אתנו רוסית וציוה לחזור. מיכה דבר איתו באנגלית, ואני בגרמנית, השתדלנו להסביר לו כי אנחנו גרים בכוון מערב. הוא לא הקשיב לדברינו והוביל אותנו למחנה של הצבא הרוסי. קראו למחנה "פילטרי" שם מצאנו את סשה שנעצר במקום אחר.אמרו לנו שהם

15

שולחים משאל למקום מגורינו איפוא שלא יהיה ואחרי קבלת תשובה או מעבירים אותנו למקום או אם אנחנו בגיל הגיוס לצבא נשאר בצבא. ראינו שנכשלנו. בינתים עברנו מרחץ טוב ובדיקה רפואית. אותי העמידו על כסא בלי בגדים. כל הרופאים מסביב התפלאו איך הגוף רזה, מלא פצעים במוגלה, רגלים נפוחות ממים יכול לחיות. אחר ששכבתי מספר ימים לא היה לי כח לקום, למרות שהאוכל היה טוב מאד. המים ברגלים נעלמו לאט לאט. כעבור שבוע ירדתי מהמיטה, עברתי בפרוזדור. בסוף הפרוזדור היה חדר האחות. כאשר נגשתי שמעתי שירה ביידיש. הכרתי את השיר "עירתי בלץ" שיר עצוב ועליז גם יחד. האחות גמרה לשיר ואני המשכתי לשיר, לשרוק וגם לזמזם את אותו השיר ביידיש. נפתחה הדלת ובחורה יהודיה תקעה בי שתי עיניים שחורות ותיכף סגרה את הדלת. חזרתי לחדרי. בבקר מצאתי על יד מטתי פירות, ביסקויטים, כל טוב וגם טיפול רפואי מלא דאגה. הם קבלו את כל הנתונים שלי מריגה ואני נשארתי בצבא - הכבוש הרוסי בגרמניה. את מיכה ואת סשה לא מצאתי במחנה. כעבור חמש שנים נפגשנו בריגה.