Фрагмент 2 (1943 г.)
יומני
מזכרונות אגו"ז הפרעתוני
חוברת העשרים ואחת. התחלתה פה "פושקינא" על יד מוסקווי. א' תמוז שנת תש"ג לפ"ק או ארבעה ימים לירח יולי 1943.
מאת אליעזר זאב וואלף גאלדשטיין המכונה "אגו"ז הפרעתוני"
הזכרונות, הזכרונות אך המה ילוונן
יותר מכל השכרות אשר מצאונו
אל בות.. במדבר בטח לא התאבלו
לולא זכרו את הדגה במדבר אכלו
למאוס ברע הטוב שֶקדם הורמו
וסוף כל הקימות "בזכור מה הי' למו".
מישירי יל"ג "פוּרָה שר השכחה"
א' תמוז תש"ג לפ"ק
אקדמות מלין: בעצלות מוחלטת ורשלנות יתרה ניגש אנכי היום אל יומני לרשום בעט סופרים
הגות רוחי ועשתונותַי. השעה היא שעת תוהו ובוהו, תחת פטיש של מלחמה הנוראה, לקול צחצוח
חרבות והשפעת קלגסים המנסרים בחללו של העולם נתהוָה שנת עוועים, "שנת מַרמֻוטָא". בכל מקצועות
החיים יום יום "הרדיא" [רדיו], שפה אחד לה, ידיעות חד גַוְניים: "בכל האגפים אין דבר חדש, רק פה
ושם חללי חרב, שהם יזובו מדוקרים למאות ולאלפים, נטבחים באוויר וביבשה, נטבעים במצולות ימים,
ופי תהום בלעם" – המלחמה הולכת וחזקה בתוך דום "רדיא" ברמיזה למשא ומתן, שיח וסיג של "שלום".
כדֶבר באופל יהלך, כמחלה מתדבקת, כן "המלחמה" מרחיבה את גדוליה הלוך וסָפוח תחומים
חדשים, אשר עד כה ישבו בֶּטח כחמרא על דורדייא[1]. חשבו כי לא יאונֶה אליהם כל רעה – ועתה חרדות
ילבָּשו. פחד "אווירונים" יבעתם, כי כשוב משבי יוכלו לבוא פתאם ולהחריד עריהם לִמְתים בהן.
"גיטלר" ימ"ש, אשר לפני שנתיים ימים התפאר כי עג עוגה על גרמנייא, אומת ברזל ונחושת,
שלא יתנו לבוא פחד פתאום של "אווירונים" בגבולה ונגע "הפצצות" לא יקרב באוהליה. לא עמד בדיבורו
מרוב ביקורי "אווירוני" אנגלייא ומטר פצצותיהם הכבדות נחרבו בתי חרושת. היותר גדולים "בגמבורג", "מיֻונכען", "בערלין", מכרי-הפחם "ברור", שָאו ערים הגדולות מאין יושב. כי כולם שנו גם נעו, נדדו אל הכפרים
וערי הפראות מסכנת מוות מצד אחד – מצד השני מעונותיהם התערערו והיו למעי מפלה......
"עוכר העולם" זה אשר בחוצפתו וגאוותו דימה להַרגיע לשחָקים, לא הסתפק בכבוש "מדינות הקטנות"
וברום לב חשב מזימות לקפל כל "אירופא" תחת כפות רגליו. להכריע בכך ולשעבד גם את "מדינתנו"
ואח"כ יתן בים דרך ובמים עזים נתרבה עד "אַמיריקא", "ואנגלייא", "והודו". חלמא טבא חזה להיות למושל ולשליט, אדון על כל העולם ומלך בכיפָה. עתה הוא רואה את פתרונו כי ברע הוא. כל שאיפותיו
ומאוויי נפשו הי' לאבעבועה של בורית ונפקעו. עתה הוא ובני מדינתו מרגישים טעמה של מלחמה
עם כל פרטיה ודקדוקיה. אנשי המדינה, אשר האמינו עד כה "להאבנטיורא" של "הנוכל" והיו בתומכיו
לרצון מעשיהו בושו ממבטם, באשר יראו בעליל תוצאות המלחמה הלא טובות ושבטחו והיו במשענות גנה
רצוץ, גדר הדחויה, אשר ב... הימים עתיד הוא לנפול ולא יוסיף לקום. ...... במדינה פנימה
גברה התסיסה, "הספקנים" אפילו הדבוקים "בפשיזם" רבו מארבֶה ובבקורת זעומה הם יוצאים
נגד "גיטלער" ימ"ש, דורשים במרץ להיחָלץ "מהמלחמה הנוראה" ולבלי חת לה עַבוֹר בגבולם
בהתגשמות "האגף השני"[2]. שהוא כליון תרוץ יגרום למדינה ושימח את מדינת "גרמניא"
ממפת העולם... "והמגף השני" מפיל על "הגרמנים" אימתה ופחד כי בשני ירחים האחרונים אך גָלְמוֹ ראו
עיניהם בהתחככו בהם רע מצד "האוויר" והצליח לגלגל את מכונת האינדוסטריָא ולעשות שמות ״במיצוע העֶקונומי" – מה יהי בבואו בעצמת חילו "ממזרח ומים" דרך היבשה הלא אָבְדו כֻלם אבָדו. – לעצור
בעד הסתערות הרוח של "הספקנים" אלה ולהחליש השפעתה על לב "ההמון" הוציאו "בדימוס" כמה
וכמה "חברים" שעד כה נחשבו "לעמודי הפשיזם" מהבונים והמוסדות את "השיטה" האכזרית והמשתחצת
זו. נוסף על זה חוקים חדשים ומשפטים לא טובים נשאו "למַמרים" אלה, כל אלה מבליט ומראה את
דעת הקהל כצורתה האמיתית של האמצעים שבעולם לא יניחו אותה. המתבונן בעין בוחנת בהשתלשלות
המעשים ומאורעות "בגרמניא ואילטליא" סימני הייאוש המבצבצים ועולים מפי מביע חול וביחוד קפאון
חיל "גרמניא" על כל "האגפים", אשר בלא שום נדנוד והניעה היא כמסמרות נטוע אל מקומו,
מקבל מהלומות וסטירות מכל הצדדים, הוא יוכל לשפוט מישרים, כי שִׁמְשָׁם של "הפשיסטים" הולך
ושוקע. יומם יפנה לערוב וימי "המלחמה" בטח לא ימשיכו עוד, כי במדינותיהם פנימה אין שלום, רוח
"ההמון" הולך וסוער, כי נלאה מנשוא כובד המחסור והכלכלה המצומצמת, את ההוצאות המרובות
שהריקו את כיסם מבלי השאיר אף פרוטה – ועלה על כולם הוא הרִקבון שתקף את אנשי השררא
בחטאם "לחוק המשמעת", לנוס ממערכות המלחמה ולהשָנות מקרים רבים בהתנקשות על "שבֵי הצבא", "בדיווערסייעס" וקלקלות שונות. "אפותיא דספסירֵי" קשה לשבת עידן ועידנים והשתדלות "גיטלער" ימ"ש וסיעתו לדחות יום נקם – יום השילומים ופקודה – לא תסלח.
ב' תמוז
על דִברת סוכנות "רייטער". באלה הימים נשאל שר החיצון הבריטַנִי "מר אידען" על "הפָזיציא"
של ממשלתו בנוגע להסתערות אווירית על כרך גדול "רומי". על זאת השיב אמָריו לשואליו, כי בהתאמה עם
ענייני האנושיות מוטב היה אילו "הפרמייער מוסוליני" היה עושה עם בני מדינתו חסדו, היה בא "לשַר המַסְכים" על תנָאֵי
ההכנעה שלא אחת הציעו לפניו "מדינות נאורות", כי אז היה מציל את "האיטלייַנים" מרעין בישין וצרות
רבות הכרוכות בעקבן. – עוד זאת שאלוהו, אם נעשתה הצעה לפני ממלת אילייא להעמיד את העיר רומי
בתור "עיר גלויה", בכדי שתמלט "ממלחמה אווירית" וכל עבות לא תשלוט "במצבות העתיקות" בעת ההסתערות על מוסדי "האינדוסטרייא" ובתי-החרושת לתוצרת "מכונות מלחמה" וכלי זיין שונים הנמצאים ברומי וסביבותיה. על זה השיב מר אידען כי "ממשלת בריטנייא" לא פנתה "לשלטון איטלייא" בנוגע "להתנפלות אווירית"
על עיר רומי. ואין גם שום מחשבה ונטיה לפנות אליה בהצעה כזו. ועוד הוסיף לתשובתו, כי "תמים דעים
הוא עם הפרמייער מר טשרטשיל: הוא שונה דבריו שבאים מהלך המלחמה ידרוש התנפלות כזו,
אז בלא שום סִלוד ופקפוק ימטירו על רומי אש וגפרית במידה היותר גדושה בתהייה ביכולתם
ובעת הצורך. שיח ושיג זה בבית "מועצה העליונה" בין "נבחרי המדינה" ברור ימלל, כי לפני "איטלייא"
שערי רחמים וחנינה עוד לא ננעלו, אם אך פניה "לשלום" מועדות, תכנע ותכריע לפני "המדינות
הנאורות" בלב תמים ובנפש חפצה. אז הפתח פתוח לפניה ותצליח לזכות לתנאים טובים. העיקר שתעזוב
את "הפשיזם" ולא תשוב אליו עוד לעולם, בשובה מדרכיה הרעים, ממזימות שחשבה על איזה "הנהגה חדשה"
תוכל להיות סמוכה ובטוחה, כי יספחוה אל דגל "המדינות הנאורות", וגורל "הגרמנים" לא ינוח עליה. אלום מי
יודע, אם נגדא-סמֻותא[3] "מוסָליני" יביא לבב חכמה ויאות לזה, הן בלא דעת וחשבון מראש הכניס ראשו הבריא במיטת חוֹלֶה והשתתף לנוכל והעֶרום כנחש "גיטלער" ימ"ש. עינו הטעתו ודעתו נטרפה עליו לחשוב, כי בכיבוד כוחות מעטים ישיג מטרתו לַרֶשת ארצות לא לו נתח טוב ושמן "בצרפת", חזה ושוע "בחצי-אי-בלקן" וכשמש
וכירח במובן המעיט את עצמו "הוא וגיטלער" ימ"ש ושחריו בעולם גם השתרר בממשלה בלתי מוגבלת.
והנה סופו עתה כסוף כל ההולכים בעיניים עצומות ונופלים בכל שוחה וגומָץ שחפרו וכרו לאחרים.
בירח אקטייאבר שנת 1941 כשהשעה הייתה משחקת להעוכר "גיטלער" ימ"ש בהלכו בצעדי און "באוקראיינא" הלוך
ומחריב ערים וכפרים, שודד ובוזז מכל אשר תמצא ידו ועושה עושר ולא במשפט, אז אֵש הקנאות והתאווה
לחיל זרים אכלה את מוסוליני. בהצעת "גיטלער" ימ"ש הראשונה נרתם לעזרתו והשתתף עמו "באַבַנְטוּרָא" זו.
אמנם בשתי השנים ראה "מוסוליני" ונוכח, כי השותפות איננה באמת הצדק והיושר, כי "גיטלער" איננו
נאמן בבריתו ואיננו קיים במאמרו. בתנאֵי הקשורים שלהם בפירוש נדבר והותנה, כי השותפות היא חלק בחלוק
לא יבריחו ולא יעלימו זה מזה, הכל הנהוג בין "שותפים" שלא ירצו לחלוק זה מזה, אולם זה היה רק בכתב – ולמעשה "גיטלער" לוקח חלק הארי, לוקח מלא קומְצוֹ מכל השלל והדג ונותן רק באצבעו. ...... ונוסף לזה
על "האגפים" היותר מסוכנים, במקומות האחראים ביותר צבא "הגרמנים" משתמט מבוא בהתגוששות
ובכל הערמומיות הוא נוטה לאחר הצדדים, מחוץ מערכות המלחמה שאין שם פחד מוות לנגד עיניו. ......
ועל מקומו הוא מציב כמו נֵד צבא "האיטלים" ו"האונגרים" אשר כהמס דונג מפני אש, כן הם
נופלים חלל לאלפים ורבבות נפל ומאותיהן של "המכונות". נגד העוול הזה לא תועילנה. ...... עתה שחומי
עין אלו הראו לדעת עד כמה נואלו ונבערו מדעת בהלכם בשחיתות הֶעָרום "גיטלער" ימ"ש, בלא ספק
בכל חפץ לבבם הם מוכנים להיפטר "מהשותפות" ומעָנשו של זה, אולם הוא אוחז בהם בערפם: כל "בתי חרושת" שלהם עם כלי המלחמה וכל "המוסדים" הם בידי הנוכל "גיטלער" וביד שוטריו, אשר לאות צו ופקודה
הראשון יעברו בתער השכירה על "המדינות" אלו, ישמידם ונכחידם מן העולם. ...... אנוס ע"פ החוק
מי "שהשבט ומקל חובלים בידו הוא המושל והרודה בארץ". – "המדינות" אלו נושאות בשָׂרם בשיניהם, היו כמַחרישות. כי הכל נעשה מאונס וסהכרח – וההכרח כידוע לא יגֻונה ואין אדם נתפס עליו.
ג' תמוז
יודע כמובא למעלה, כי בכל ימי האביב מסרב הייתי להפצרות ילדיי מי לצאות יחיו לצאת לפֻושקינא
וליהנות ממנעמי "הדאטשע"[4]. מען נבואה נזרקה בי לחוש עתידות מראש, כי הקיץ הזה לא יצלח "לקייטנים"
לשבוע מטוב "נאות-שדה" ולהתענג מרוך האוויר, ככל העניינים השבֻורים כעת בחללו של עולם. כן
בטח גם "הדַאטשעס" בהתאמה עם הכיוון הכללי יחנפו לתעודתם מצד הטבע לבלי לשָרת כנהוג
את "העמלים" תאווי מנוחה וחפצי מעט החיים. מתוך דבריי עם "כַפְרָנים" אדוני "הדאטשעס"
נוכחתי כי השנה הזאת נשתנה מכל השנים בהלכות "הדעטשעס". חלפה, אזלה ההתחרוּת הגדולה
[ששררה בחזקת היד בשנים שעבָרו, תחת אשר לפנים החל מירח "מארט" היו כנופיות "קייטנים" באים יום
יום, דופקים על דלתות "הכַפְרָנים" לשאול מהם מענה לשון, אם "הדאטשעס, שלהם עומדות מחכירה ומה מחירן, למתי תהי' פנויה לגור בה ולכמה ירחים היא נחכרת? – "והכפרני" בשפה רפה וברך רוח משיב את תשובתו על
כל השאלות, בוחן ובודק תוך תוכה של נפש "הקייטני" ומקמק בכיסו להוציא ממנו הפרוטה הארחונה, מאיים ומפחיד
עליו, כי "הדאטשע" שלו כמעט נחכרה לאחד "ממכיריו", כלומר בעד המחיר באו לידי עמק השווה ורק פרטים
אחדים מְעַטֵי-העֶרך מעקבים לבוא על המֻוגמר. ובלא ספק גם בזה ישתוו. לשמוע "הטירַדֶע" הזו, "הקייטני" –
פתי המאמין לכל דבר – איננו עומד על המקח, מסכים לכל התנאים מבלי שים אל לב אם היכולת בידו
למלא אותם, משלם דמי החכירה במזומן – בצלצלי שמע – ומלא עֹנג, ושבע רצון הוא שב לביתו כאילו אוצר
בלום, אוצר מֻונבז[5] מצא. אולם עתה עתים חדשות באות, נשתנו השופרים נשתנו זמירותיהן. "הקייטנים"
חדלו לבוא בכפר, לבקש מנֻוחה כי טובה, רבים "מאזרחי מוסקווי" עדיין לא שבו מארץ נודם מהיעדר
רשיון הרשות לשיבת שבותם. רבים לרגלי היוקר הגדול אבדו את קנייניהם ונכסיהם, נתחו את
בגדיהם ושל אשר להם במחיר "השלכלה" ועמידתם עתה דלים וריקים, ועל כולם נסיון של החור.
העבר הכריחם ללמד ידם לאֵת ולמַחרֵשה, אצבעותיהם לגריעה עידור וניכוש, שָטו העם בסביבות
"עיר הבירה" לעסוק בגנים – גני ירק – כל ימי השבוע הם ובני ביתם עסוקים, זקנים, ילדים, בחורים
ובתולות מהם העובדים "במוסדים" כל היום ולעת ערב בהשתחררם מעבותם יוצאים השדה לתקן
מה שנדרש לצמיחת "הגנים" לבלי יעלה בהם שמיר ושית ולא יקלקל את "הזרעים". כמובן אין להם
פנאי אפילו לחשוב ולחלום אודות "הדאטשעס" הדורשים כסף תועפות. לב ומוח חפשים מחבילי טרדין
וגירוי העצבים. עתה מתחלף מצב "הדאטשעס", "הכפרני" הוא בכל יום ויום בא העירָה, דופק על
דלתות "הקייטנים" בתקווה אולי ימצא אחד מני אלף לבוא עמו בדברים, מוכן הוא להמציא לו כל
ההנחות – והכסף מאן דכר שמו[6]. כמה שיציעו לפניו יקח בשמחה רבה, כי עוד מעט "והסעזיאן"[7]
יעבור, ואז "דאטשע" היא "כתרנגול הודו אחר חג הפסח", אך מבקש הוא "בַעשישו של דיוגנוס"[8] אחרי
"הקייטני" ולמורת רוחו איננו מוצא, מלא תקווה הוא הולך העירה וריקם ישוב בלב נשבר ונדכה,
כי "הדאטשע" היא מקור פרנסתו וחייו ובהֶעדר הכנסתה הרי הוא עני ממעש ועליו לקחת בידו "מקל
ותרמיל" וסובב על פתחי נדיבים אחרי לחם חסד.
על הטעמים והנימוקים האמורים "ביומנִי" "חוברת העשרים", אשר לפני ימים אחדים גמרתיה
בכי טוב ושהם גרמו לצאתי "לפושקינא" נוסף עוד אחד, שהוא האיץ בי וב"ב[9] למהר ולהחיש את היציאה
בלא דחוי
ובלא התמהמה: בליל-שבועות השני אחרי "סעודת הערב" בטרם עוד הספקנו להסיר "המפה" משולחן האפילה,
לגמור ההכנות לרפד יצֻועים ולתת שנת לעיניינו והנה בשפל קול "הרַדיָיא" נשמעה "אזהרה" לבוא "למערות
ההגנה" [מקלט] מפחד "פצצת האווירונים" המחשבים דרכם "לעיר הבירה". פחד זה אשר בראשונה עבר עלי רוב
עצמותי הפחיד ולבי חלל בקרבי, "חרדות בחיניות"[?], "חרדות מגוּפות" אמנם לא אחת שמעו אזני והם לא פעלו
שום רגש של אימה עלי ועל עצבי הנרגשים והסוערים, מדעתי כי רק מנסים את אנשי העיר ואם נכונים הם להגן ולעמוד על נפשם במועדו ובזמנו ואם נתווכו כראוי לצאת חוצץ נגד "התנפלים" ולהסיר את הסכנה איש
איש על מחנהו ועל דגלו נשען על לקח הטוב שֶנתנו לו "מורֵי ההגנה", אולם זאת הפעם נוכחתי כי לא
על מגן הרעישו את העיר ויושביה וכי שהסכנה קרבה לבוא ומי שֶמתְרַגל ומאחר להֵחָבא הרי הוא מתחייב
בנפשו ודמו בראשו. כשעותַים [!] ישבנו בהחבא אני וב"ב, צפופים ודחוקים כדגים מלוחים בחבית, כי צרה
הייתה "המערה" מהתכנס קבוץ אנשים רבים, זקנים וילדים אחֻוזים בחבלי השֵנה מגהקים ומפהקים.
פני כֻלם חורים כסיד, ארכֻובּותיהם דא לדא [זה לזה] נוקשין. אלו לאלו שואלים, אלו לאלו ממללים, מתי יהי קץ
הפלאות. כי "השעות" כירחים נחשבו וכשל כוח הסבל. ...... בשעות רעות אלו בשלה החלטתי לצאת "מעיר הבירה" "לנאות דשא" למעונות אחר "בפושקינא" בלא ישֻונה ותכף אחר החג. ואם כי לא נעלם ממני אפשר לדעת
עד מאד, כי מי שהֻתווה על מצחו "תיו-חרוט" – אם גם לחוץ יֵצא ויטייל ברחובות לא תאונה אליו רעה,
כי החיצים ממלאים את משלחתם בגזרת "עירין עילָאין" ולא יעבטו ארחותם לנטות ימין או שמאל, אולם
תמירי סכנתא ועל האדם למור את נפשו בכל מה דאיפשר, החלטתי לצאת השָדה, ללון בכפרים
או במקום שאין מעניינם של "האַגרעססערים" להסתער ולהתנפל עליו. ואיננו שווה לאבד עליו "חיצים ופצצות" בלא שום מטרה תכליתית. בלא הכנות של "כלכלה" שהיינו נוהגים דבר שנה בשנה להצטייד בצוותא לשלום "לפושקינא" שמנו על אחד "מטענו" על שכמו, חבילתו על כפתפו – והחבילות היו כבדות מנשוא, בהם
כרים, כסתות, לבנים וכל מיני בגדים, כלי בישול, סירות, צנצנות, כפות מזלגות וכל העבודה הנדרשת
לצאכי הנהגת הבית, כמובן אילו היינו מוצאים "עגלה" או "סבלים" אחדים לשאת במשא זו והקל עלינו טורח
הנסיעה, אבל למצוא אותם הוא מן הנמנע, ומוכרחים היינו לעלות ברגל כמה קילומטר אל "התחנות של "מסה"ב"[10]
"הטרם" "והמעטרָא" ואח"כ "לפושקינא" העומדת כקילומטר וחצי "מתחנת מסה"ב החשמלי". יגעים ועייפים באנו
אל מעוננו עם שקיעת החמה לשֶמע הודינו והללנו לאל הטוב שהביאנו "שלום לפושקינא", שלום בגוף
וכל "החבילות" לא חסר דבר.
ה' תמוז
על חזות "המעון" ומצב "הדאטשע" שלנו, שֶהודָה נהפך למשחית ולא מצאנו בה מכל "העבודה"
שהשארנו אך קיסם קטן לנקות בו השיניים, כתבתי "ביומני – העשרים" הכל באר היטב, אנוסים היינו לערוך שולחנות
על ברכיים כושלות ולרפד יצועים על הארץ הטובה, אולם מאמל הדרך מתוקה הייתה לנו השֵנָה ולא הרגשנו
קושי הרצפה, אשר כקוץ מכאוב היה בצדני ועקיצות הפשפשים, אשר פרו, רבו וישרצו לרוב בֶעטְיָם של "השכנים" הרעים אשר שלשים ימים השתקעו במעוננו, הטילו זֻוהמות וצחנתם ובאשם מהמרטוטים הבלים והמטונפים
בכותלי וזה הלא בקעה רחדה לכל מיני רמש ושרץ להתגדר בה. ...... הם התקננו עמוק עמוק
בכְתָלים וברצפת "המעון" ואין עצה ותחבולה לבערם אחר כל הבדיקות ולהפטר מהם. זה לי קרוב
לירח ימים "בפושקינא" ועוד לא נחתי אפילו "שיתין נשמין" במלי היות למטרה לעלוקות אלה הממלאים כרסם מחלבי ודמי וידריכוני מנוה. ...... בשנים כסרן הייתי מסמר "עריסת-נוע" לאוני החצר והייתי
נם שנתי תחת כיפת השמים. "הדאטשע" היתה מעלה תחת "שוטרים מזוינים" כל
הלילות, מן הגנבים-שומרי-נשף – לא נראה ולא נמצא "בפושקינא" וסביבותיה, כי שנות "השלום" במדינתנו הנה
החיים נעשו נורמלים ומודרגים, כל אשר עיניים לו לראות, ידיים לעבוד ורגליים להלוך מצא לו עבודה ושָׂכר
טוב ע"פ פעלו ולא נצטרך לשלוח יד במלאכת רעיהו ע"י מעילה וגניבה, אגורה שהיה מתשכר בעמל כפיו
ובזיעת אפו יקרה הייתה לו מאלפי זרים וכמעט נשרשו מלב "אנשי מדינתנו" מדות המגונות של הקנאה,
השנאה ותחרות, עוד מעט והיינו כמלאי מרום. ...... אולם עתה בשנות "המלחמה הנוראה" נשתנה טבע
האדם, השחית את דרכו על הארץ, שֵׂיות התמימות היו לזאבי ערבות "והחיה" שבאדם נתעוררה,
תשפוכֶת הדם על שְדֵה קרב הקשיחה את לבם, העוני והמחסור שרשו מן הלב מדה וכונה, קנאונו
איש באחיו, אדם ברעיהו התגברה כל כך עד אשר נטשטשו הגבולים בין קנייני שלו וקנייני זולתו.
וזאת תורת הקנאות וחמדה זרים הכל מותר, הכל שרוי להם. בשעה שערבוביא ואנדרלמֻוסיא כאלו
שוררים בעולם על כל מי שדאתו לא סרה מעליו ובינתו לא הסתתרה להתקפל כחוֹמֶט בתוך שריונו,
להסתתר בחדרי חדרים – ואם בעיר כך ששם שָקַד שומר עאכו"כ[11] בכפרים, על "הדאטשעס" ובחצרות
הפרוצים, בבתי ארעים אשר יום יעלה השועל ויפרוץ חומת קירותיהם. ...... ובכן מהחובה בקיץ זה
לסבול חובת "גלות דאטשע" בכל פרטיה ודקדוקיה, לעשות לילות כימים בנדוד שינה, בהתגרדות עד זוב
דם וגוף מלא פצעים. אחד החסרונות הגדולים, אשר ביכולתו היה להשקיט נגעי גופי הוא "שבית המרחץ"
רחוק ממעוני כשלש כברות ארץ ונשיתי טובה לעלות ברגלי המועדות והכושלות ולהתרחץ למשעי לפרקים.
אולם יחלוף וישנה הדין בעוד שני ירחים אקווה כשיגדור ה' בחיים לשוב אל מעוני ואל נוי .....
ושם אמצא מנוחתי ואשוב אל תנאי חיי הרגילים, אל שולחני, אל ערשי ואל ידיי ורעיי, אשר לעת
שֻוב שלום אמצאם איה"ש[12] איש איש על מקומו כֻלם חיים וקיימים.
ו' תמוז
גם "מִגַנִי" – גן הירק – שהוא היה אחד מהמניעים והמסבסדים את מה שראיתי "לפושקינא"
בחפצי למצוא בה הנעים עם המועיל. כלומר: לשאוף אוויר צח, שהוא חי נשמות ויחד עם זה להשגיח על
"הגן" שמעלה יצמח ויפריח ויעשה פרי הלֻולים, והעקור להסיר ממנו כל עשב זר, שיח משחית המחבל אותו
"הזרועים" חֶדל נמרץ וזה נחוץ בכל יום – גם אדיר חפצי וכוונתי הרצויה לא שנאו לפעולות, כאור בוקר
ביום המחרת לבואי באתי "לגַני". ומצתיו בסתר המדרגה, בין "הזרועים" שאך החלו לבצבץ ועולה מן
האדמה עלה שמיר ושַית, במקומות רבים היה למרמס, כי פרצות בגדר המרֻובות על העומד נותנות
היכולת לזכות כאן ההפקר לעיזי החקלאים לעופות ולכל המקלקלים למוס ברגל גאווה וגם ללחך את
"הזרועים" כלחוך השור. ויותר מזה השפעת הגשמים המרובים, שחקים המעוננים מבֹקר עד ערב בהעדר
קרני אור השמש וחמימותה – כל אלה הביאו את הירקות לידי בליָה והפסד. וכל עמל ב"ב ובזבוז הכסף
"לאלפים רובלין" כמראה עלו בתוהו ואבדו. את ..ריית לבי בגו נדמה למראה את "גני" בכך ולגודל הצער
הוא עתה שעות שלא נוכל לתקוֹן, כי כבר עבר "מועד הזריעה" ושממנו ועד הגידול יעברו יותר
משלושה ירחים ולעת הזאת בלא ספק נעזוב את ה"דאטשע" וישאר "הגן" בלא השגחה – הפקר גמור וכל הרוצה
יבוא ויטול באין דוחה בידו. בכלל "הקיץ" הזה עם רוב הגשמים והעדר החום לא יניח את רוחי, בייחוד
לעת יִנְטוּ צללי ערב, האוויר מתקרר כל כך עד כי לבי מלא חרטה שלא לקחתי "בגד החורף" ולמצער "מעיל
צמר חם" למען יחם לי. "קיץ" משֻונה וקר כזה לא יזכרו גם הישישים והזקנים ויראים הם אם חלילה לא
יאבדו כל "הזרועים" המתפרנסים ומתבשלים ממגע קרני שמש וחומו. וזה יתן למפקיעי השערים יכולת
לבלי להוריד מקחי השֻוע ההלום, אשר הביאו את רוב העולם עד "המשבר", ערומים נותרו כיום הולדָם.
יש אשר יתגנב בלבי הרעיון לעזוב את "פושקינא" ולשוב העירה, הלא כל "הפערעספקטיבות" שרָקְמָה לי הפנטזייֶע
היו כ על פני מים, צד החומרי וצד הרוחני, אשר בצפייתי צפיתי כי הם יוטבו ואתקן את בריאותי
שנפגמה מאז שובי מ"אופַא"[13] – והנה לא דובים ולא יער. המעון פה דחוק, הכלכלה זעומה, האוויר
קר, ואין מ"רצ [מים רצים] ואין "רדייָא", ואין אור חשמלי וספרים מלבד הנחוצים יום יום "לשיעוריי" אין אתי – וא"כ
על מה אני יושב פה, סובל בדידות נוראה ומחַסר נפשי מסביבת ידידיי ורֵעיי, מתפילה בציבור בבית כנסת
ומצער פעמיים בשבוע "בימי הקריאה". אֻולם קשה עלי פרידתי "מנכדי הפעוט" החבוק והדבוק בי. הוא
"הדאטשע" נצרכה לבריאותו כרפואה בדוקה ומנוסה, ובלעדי יודע אני כי התגעגעות תעשה
שמות בבית חברו, לא אכזר אני לשלול ממנו את השגחתי עליו, למרר את רוחו ונגושׂ עצביו, זאת
ועוד אחרת אמו היא בתי. זה כששה שבועות היא "באֻופַא", שולחה במלאכות "מוסדה" וקודם נסיעתה
הבטחתיה, כי בעז"הש[14] לא אסיר השגחתי מהילד, לא אגרע ממנו עין עד שובה לשלום. האוכל
עתה למעול מעל ולבלי מלא את הבטחתי? ובכן אנוס אנוכי לשבת פה בירחי "הסעזאהן" [העונה] עד
חודש אלול ה"בעל ואז אעזוב את "פושקינא" אי"הש[15] וכל המעצורים לא יעכבוני. – ומה יהי משפט
"הגן" – נחיה ונראה.
ח' תמוז.
מעוות היותר גדול, שמביא אותי לידי מורת רוח ואי-נעימוֹת "בפושקינא" כתם היותר
שחור בחיי פה הוא חוסר "האינפורמַצייָא" של "הרדִייָא" והעדר דבר יום ביומו, שבלעדם רעב אנוכי
לא ללחם, שבצמצומו התרגלתי, כי אם במזון רוחני לנשמתי העייפה. מאז באתי לכאן נפרש ונבדל אנוכי
מעולם המעשה, מסקרי החיים והמאורעות הנופלים. יום יום, והעיקור מעולם "הפוליטיק" ומהלך "מערכות המלחמה"
יושב על אי-שומם – אי "השְׂעירים והשדים" אין אני יודע עד מה – בנוגע "לאגף השני", אם הבטחות ,"מדינות
בעלי-בריתנו" הולכות ומתקרבות אל המטרה הרצויה או עדיין עומדות על נקודות הקפאון והתערבותם כ"אתא
קלילא דלית בו מששא"[16]. – ועתה הלא עת היותר מוכשרת למהר ולהחיש עזרה מוחית למצער להקל מעלינו
כובד מלחמה הנוראה, אשר זאת השנה השלישית בייחוד נושאים אנחנו אותה על כתפותינו כקורבנות
אחים – דמים תרתי משמע. הלא זאת השנה השלישית בחרץ נפש ובמרץ מיוחד עומדים אנחנו
מול אויב אדוק, מול חמש מדינות, שהרבו הַכָנוֹתֵיהן עידן ועדנים והפחיעו אותנו בהתערותן,
עושים אנחנו כל מה שיש בכוחותינו להגן לא רק בעדינו, כי אם בעד העולם כולו, שכנות "הפשיזם"
"כחֶרֶב דמוקלס" תחלה על ראשו, משתחצת להפוך כקערה על פיה ולהסיג גבול שגבלו ראשונים, לתקן
כל יושב תבל "בהנהגה חדשה" ולהשיב גלגל הזמן אחורנית לימי הביניים, ששלט האדם באדם לרע לו, ולממכֶרת
עבדים לצמיתות ולשעבודם כשור לעול וכחמור למשא. ..... אֶל פרע הימים החשוכים כעורב שבעבר,
אשר רבות עמלו "יחידי סגולה" בכל דור להטיבו. לדקקו ולצרפו, לפיח בו "רוח הֻומניזם", אהבה, אחווה
ורעות בין אדם לחברו, לטעת מדות תרומיות, יושר וצדק ולעקור משרשה את "החיה שבאדם". אנחנו
מצדנו מלאינו את התחייבויותינו דבר אחד לא נעדר – ומהַחובה עתה עליהם לעמוד לימיננו ולתמכנו למחצה,
לשליש ולרבע לפחות. להוציא לפעילות הבטחת "האגף השני" בהתנפלות פתאומית ידם "בעורף הגרמנים".
בכדי שיהיו אנוסים להסיר מספר מסוים אני צבא "מהחזית" המזרחית שלנו ובזה יתנו לנו הַקָלָה
זמנית – מרגוע ארעית לחץ מצבאותינו העייפים והיגעים. ואם לא עכשיו – אֵימתי? שאלת "האגף השני"
תמיד כל מעייני היו בה, לא להסחתי את דעתי ממנה אפילו שעה אחת – ועתה זה ירח ימים נתרחקתי
ממנה, בדפיקות הלב פעם או פעמיים בשבוע הנני מקבל מפ"ע ושמו להכעיס אין בו מאומה, אף
ניצוץ קטן להאיר לי מחשכי השאלה הסבוכה שעדיין לא נמאו לה פתרונים. ..... ירא אנוכי
כי כעבור עוד שני ירחים אשר בעזר שדי עלי לבלות פה ולקיים חובת גלות, שנגזרה עלי משמי-
מרום, לבלי הֵהֶרֵף לאיש שאיננו בן הישוב, להימצא כעומד בקוטב אחר, אשר כמוני כמוהם לא נדע איש
שפת משניהו, כי בלעדי שפה ולשון אחרית אדבר אליהם באשר אינני יודע מצב הרוחות, הם
בפסיעות גסות נתקו ממקומם במשך הזמן הזה ואני על עמדי נשארתי כניצב מלח. ......
את אשר מפני חדש את הישן כבר הוציאו אל שֶפֶך הדֶשן. архив בעיני יהי כחדשות ונצורות
ובלא ספק לשׂחוק ומגוחך אהי בעיניהם. יראו במֶשכבע עלי כעל איש שנשתטה וסר דעתו מעליו. ......
ט' תמוז
יום סגריר היום, יום מעונן. השמש בתקופתו מאז הבוקר לא יצא לפעלו ולעבודתו להאיר
לארץ ולדרים עליה. אסף נגהו ובין מפלשי עבים התחבא ושָׂם אוהל בהם. ואני בעניי, אחרי נדודי שֵנה
כל הלילה, מחני פרעושי רגיעי ופשפשים אכזרים מוצצרי דמי ולשד עצמותי, השכמתי לקום כאור בוקר
מהודא ומצלי "תפילת שחרית" ברן יחד כוכבי בוקר עם הוותיקין. אחרי גמרי כל "שיעורַיי", אחרי סעדתי
סעודת שחרית, אחרי כליתי כל מלאכתי ואפילו לכלות הקוצים מן הכרם והשקאתי ברגלי את גן-הירק,
יושב הנני בודד במועדי במסדרון המעון וחשב מחשבות. בגופי הנני פה "במזרח" ולבי בסוף מערב[17].
מעַמֵל ומיגֵע אנכי את מוחי לדעת אם באמת גדלו מעשי "מדינות בעלי בריתנו", עמקו מחשבותיהם למצוא
תכסיס ... גידף אגרוף. גדול ונורא, אשר בחדא מְחָתָא[18] יפילו את "האגרעסערים" אחור ולא יוסיפו לקום עוד
וזאת היא הסיבה להתמהמהָם ולהעטיפם עד כה כי בדרך ארוכה זאת יאמרו לבוא בעצרה אל סוףך וקץ
המלחמה ולמיעוט קרבנותה. ואולי פוליטיק" אחרת – דבר בליעל יצוק בזה, שלִדא לפולסא לא גליא. ......
ורק יודעי בינה לעתים מפענחי נעלמים הם יודעים ... איך שיהי כמה שלא נעסיק חקר הנה במופלא
וחכוסה ממנו לא נצליח לגלות מסתורין, כי עניין כולו מעורפל, סגור חותם צר, כֻלו מִקשה עד
[1] כיין על השמרים (מגילה יב, עמ' ב).
[2] החזית השנייה, second front.
[3] מנהיג עיוור (ארמית).
[4] дача, דאצ'ה.
[5] אוצרות מונבז – ביטוי מן האגדה התלמודית על מלך עשיר ששמו מונבז (בבא בתרא, יא, עמ' א).
[6] מי זוכר אותו בכלל? (ארמית).
[7] העונה season.
[8] כאן: "פנסו [עשישית] של דיוגנס", במובן: ביום בהיר לא תמצא את מבוקשך אפילו לאור פנס.
[9] ב"ב = בנֵי ביתי.
[10] מסילת הברזל, וכן הלאה: מסילת הרכבת החשמלית.
[11] על אחד כמה וכמה.
[12] אם ירצה השם.
[13] Уфа – שם העיר בברית המועצות.
[14] בעזרת השם.
[15] אם ירצה השם.
[16] פיוט אקדמות לשבועות. פירוש: "נקודה קטנה אחת שאין בה שום דבר מושך".
[17] על פי שירו של ר' יהודה הלוי: "לבי במזרח ואני בסוף מערב".
[18] בפעם אחת (ארמית).